בימים אלו יש לי התלבטות קטנה ביני לביני בעניין המחנה ואבא שלי. ככל שאני קוראת יותר ספרי זכרונות וככל שאני מעמיקה לעסוק בעניין המחנה, אני מבינה כי מעבר לטרוניות כנגד גורמי החוץ, היו גם טרוניות כנגד גורמי פנים ובנוסף אני מתחילה להבין שאבא שלי היה דווקא בצד כלפיו היו תלונות.
אלו הטרוניות שידוע לי שהיו קיימות כנגד הגורמים החיצוניים שהיו קשורים למחנה:
1. שלטונות עדן הבריטיים - אותם לא עניין גורלם של הפליטים היהודים מתימן, הם רק רצו שיפסיקו להתגורר להם ברחובות עדן. (אני כבר לא זוכרת אם כתבתי כאן שאבא אומר במילים פשוטות מה שבספרי הזכרונות לא היה נעים כנראה לכתוב - מכיוון שהחיים כולם התנהלו ברחובות, הריח היה בלתי נסבל וזאת כמובן מעבר למחזות המזוויעים של לינה, אכילה, בישול, לידה ומיתה ברחובות ובחדרי המדרגות של בנייני העיר עדן). לפיכך מבחינת הבריטים גם גירוש חזרה לתימן הוא אופציה אפשרית בהחלט לפתרון בעיית הפליטים ובלבד שלא יראו אותם יותר.
2. מנהלי המחנה לדורותיו - שבאו מתרבות שונה, לא דיברו את השפה וגישתם הייתה מתנשאת כלפי הפליטים. אפילו ד"ר ביגל שנחשב לרחום מבין שורת המנהלים נקט בגישת ה"אני אקבע, אני אנווט, אני אחליט" ולא עזרו תחנונים לשתף את הפליטים בקבלת ההחלטות, או לכל הפחות להקשיב להם.
3. השליחים מארץ ישראל - שבאו חדורים ברוח ציונות סוציאלסטית כמיטב מסורת הימים ההם בישראל של טרום ושל ימי קום המדינה ובלהט שליחותם ביטלו בהינף יד וללא מחשבה שנייה מנהגים של מאות שנים כמו אי לימוד בנות, גידול פאות, שמירת שבת והלכות שונות ובכך יצרו פערים בין דור הנערים לדור ההורים וזיעזעו את אושיות המשפחה התימנית.
ואלו הטרוניות כלפי גורמי פנים:
1. הכנת אלכוהול - אבא מספר שהיה אסור בתכלית האיסור להכין אלכוהול ולמרות זאת הוא וקבוצת שומרים גדולה עסקו בהכנת ערק מהתמרים שהיה קל להשיגם בעדן ומכרו את התוצר המוגמר בשוק של עדן.
2. קבוצת השומרים - אליה אבא השתייך מהיום הראשון שבו הצטרף למחנה על המשאית של ד"ר ביגל. כפי הנראה קבוצה זו קיבלה גיבוי מההנהלות השונות של המחנה וכן זכויות יתר כגון יותר מזון ויותר חופש תנועה אל ומתוך המחנה. יותר מפעם אחת ניסיתי לחקור את אבא על עונשי הרעבה שהיו נהוגים במיוחד אצל ד"ר אלקנה והרופאה אולגה (שניים ממנהלי המחנה) ואבא מתעקש לענות שמעולם לא היה חסר לו אוכל במחנה. לאחר התעקשות מצידי הוא מוכן להודות שהיו מתנגדים שעשו הפגגנות של שביתות רעב, אבל מבחינת הבחורים השומרים המשמעות הייתה שיש להם יותר בשר, ככה שלא הפריעו להם השביתות. בשום אופן אבא לא מוכן להודות שהייתה הרעבה מכוונת.
מספר ספרי זכרונות עוסקים בקבוצת השומרים וההתנהלות שלה כלפי שאר חבריהם הפליטים ואני משערת שאהיה חייבת להכניס נושא זה לעבודה ולהתייחס אליו באופן ביקורתי ואובייקטיבי כמה שניתן, גם אם ידוע לי כי בסופו של דבר אבא יקרא את העבודה.
3. חיתון בחורות צעירות - קראתי אצל חיים צדוק ועוד שליחים כמה כאב להם לראות את המנהג של חיתון ילדות צעירות שבתנאי הלחץ במחנה התפשט יותר והיה פחות מתחשב מאשר בדרך כלל משום שבאין כסף לשלם את ה "שארט" (מוהר) היו חילופי נשים משני הצדדים ולא תמיד בצורה שהתחשבה בכלות הצעירות. ידעתי משמועות וחלקי מילים לאורך השנים שאבא ניסה לבצע כזו "עיסקה" ולא הצליח, מצד אחד הוא מתגאה שחיכה לאמא שלי לאורך כל שנות שהותו במחנה, אך מצד שני ידעתי שתוצאותיה של "עיסקה" כושלת זו ניכרים במשפחנו עד היום, אולם לא ידעתי את הפרטים הקטנים.
ראשית אני צריכה לציין שהורי הם בני דודים ממדרגה ראשונה ואף בני דודים כפולים משום שההורים של אמא גם הם בני דודים. אולי פעם אשים פה עץ משפחתי, אך בינתיים רק אומר ששתי הסבתות של אמא והסבתא שלי מצד אבא הן אחיות - מסובך, נכון?
באירוע המשפחתי האחרון ראיתי את דודתי, אחות של אבא. ניגשתי אליה וביקשתי ממנה לספר לי מה קרה במחנה. היא הייתה המומה שאני בכלל יודעת משהו ורק אחרי שכנועים התרצתה וזה מה שהיא סיפרה לי:
אבא היה בחור צעיר והוא עמד לבצע החלפה: דודה שלי, אחותו, תמורת נערה צעירה. הקאטש היה שאת דודה היה צריך לשאת אבי הנערה, אדם מבוגר מאוד. דודה שלי לא הסכימה גם משום גילו המבהיל של החתן המיועד וגם משום שהיה לה חבר במחנה וצריך לזכור שמדובר בדבר אסור שיהיה חבר למישהי.
מכאן הסיפור לא כלכך ברור, כי אמא שלי טוענת שהדודה ברחה אל המנהלת להתלונן ואילו הדודה טוענת שהיה צריך אישור המנהלת כדי לבצע את החתונות. כך או כך המנהלת אולגה קבעה כי מכיוון שדודה באותם ימים טרם קיבלה וסת ("יש דם"? ככה דודה מספרת שהיא שאלה) היא לא מאשרת את קיום הנישואים וגירשה מעליה את כל הנוגעים בדבר.
אבא לא מוכן לדבר על מה שהיה. בחומרים שקראתי חתונות כאלה התקיימו גם אם ההנהלה לא אישרה אותן ולא הייתה שום דרך למנוע אותן, אולם אבא היה שייך לקבוצת השומרים וכנראה כמקורב להנהלה לא רצה להמרות את פי המנהלת והעדיף "להוריד פרופיל".
כשנולדתי אבא היה בן למעלה מ 40, לא היכרתי אותו בחור צעיר ומרדן, היכרתי אותו אדם יחסית מבוגר, חייכן, תמיד נכון לספר את הבדיחה הבאה ותמיד נותן לאמא יד. מוזר לחשוב על אבא דברים אחרים .
דודה שלי עד היום לא מצאה את הכוח לסלוח לאבא והקשר הוא בינה לבין אמא בלבד ואני מתלבטת האם להכניס את הסיפור הזה לעבודה.
אלו הטרוניות שידוע לי שהיו קיימות כנגד הגורמים החיצוניים שהיו קשורים למחנה:
1. שלטונות עדן הבריטיים - אותם לא עניין גורלם של הפליטים היהודים מתימן, הם רק רצו שיפסיקו להתגורר להם ברחובות עדן. (אני כבר לא זוכרת אם כתבתי כאן שאבא אומר במילים פשוטות מה שבספרי הזכרונות לא היה נעים כנראה לכתוב - מכיוון שהחיים כולם התנהלו ברחובות, הריח היה בלתי נסבל וזאת כמובן מעבר למחזות המזוויעים של לינה, אכילה, בישול, לידה ומיתה ברחובות ובחדרי המדרגות של בנייני העיר עדן). לפיכך מבחינת הבריטים גם גירוש חזרה לתימן הוא אופציה אפשרית בהחלט לפתרון בעיית הפליטים ובלבד שלא יראו אותם יותר.
2. מנהלי המחנה לדורותיו - שבאו מתרבות שונה, לא דיברו את השפה וגישתם הייתה מתנשאת כלפי הפליטים. אפילו ד"ר ביגל שנחשב לרחום מבין שורת המנהלים נקט בגישת ה"אני אקבע, אני אנווט, אני אחליט" ולא עזרו תחנונים לשתף את הפליטים בקבלת ההחלטות, או לכל הפחות להקשיב להם.
3. השליחים מארץ ישראל - שבאו חדורים ברוח ציונות סוציאלסטית כמיטב מסורת הימים ההם בישראל של טרום ושל ימי קום המדינה ובלהט שליחותם ביטלו בהינף יד וללא מחשבה שנייה מנהגים של מאות שנים כמו אי לימוד בנות, גידול פאות, שמירת שבת והלכות שונות ובכך יצרו פערים בין דור הנערים לדור ההורים וזיעזעו את אושיות המשפחה התימנית.
ואלו הטרוניות כלפי גורמי פנים:
1. הכנת אלכוהול - אבא מספר שהיה אסור בתכלית האיסור להכין אלכוהול ולמרות זאת הוא וקבוצת שומרים גדולה עסקו בהכנת ערק מהתמרים שהיה קל להשיגם בעדן ומכרו את התוצר המוגמר בשוק של עדן.
2. קבוצת השומרים - אליה אבא השתייך מהיום הראשון שבו הצטרף למחנה על המשאית של ד"ר ביגל. כפי הנראה קבוצה זו קיבלה גיבוי מההנהלות השונות של המחנה וכן זכויות יתר כגון יותר מזון ויותר חופש תנועה אל ומתוך המחנה. יותר מפעם אחת ניסיתי לחקור את אבא על עונשי הרעבה שהיו נהוגים במיוחד אצל ד"ר אלקנה והרופאה אולגה (שניים ממנהלי המחנה) ואבא מתעקש לענות שמעולם לא היה חסר לו אוכל במחנה. לאחר התעקשות מצידי הוא מוכן להודות שהיו מתנגדים שעשו הפגגנות של שביתות רעב, אבל מבחינת הבחורים השומרים המשמעות הייתה שיש להם יותר בשר, ככה שלא הפריעו להם השביתות. בשום אופן אבא לא מוכן להודות שהייתה הרעבה מכוונת.
מספר ספרי זכרונות עוסקים בקבוצת השומרים וההתנהלות שלה כלפי שאר חבריהם הפליטים ואני משערת שאהיה חייבת להכניס נושא זה לעבודה ולהתייחס אליו באופן ביקורתי ואובייקטיבי כמה שניתן, גם אם ידוע לי כי בסופו של דבר אבא יקרא את העבודה.
3. חיתון בחורות צעירות - קראתי אצל חיים צדוק ועוד שליחים כמה כאב להם לראות את המנהג של חיתון ילדות צעירות שבתנאי הלחץ במחנה התפשט יותר והיה פחות מתחשב מאשר בדרך כלל משום שבאין כסף לשלם את ה "שארט" (מוהר) היו חילופי נשים משני הצדדים ולא תמיד בצורה שהתחשבה בכלות הצעירות. ידעתי משמועות וחלקי מילים לאורך השנים שאבא ניסה לבצע כזו "עיסקה" ולא הצליח, מצד אחד הוא מתגאה שחיכה לאמא שלי לאורך כל שנות שהותו במחנה, אך מצד שני ידעתי שתוצאותיה של "עיסקה" כושלת זו ניכרים במשפחנו עד היום, אולם לא ידעתי את הפרטים הקטנים.
ראשית אני צריכה לציין שהורי הם בני דודים ממדרגה ראשונה ואף בני דודים כפולים משום שההורים של אמא גם הם בני דודים. אולי פעם אשים פה עץ משפחתי, אך בינתיים רק אומר ששתי הסבתות של אמא והסבתא שלי מצד אבא הן אחיות - מסובך, נכון?
באירוע המשפחתי האחרון ראיתי את דודתי, אחות של אבא. ניגשתי אליה וביקשתי ממנה לספר לי מה קרה במחנה. היא הייתה המומה שאני בכלל יודעת משהו ורק אחרי שכנועים התרצתה וזה מה שהיא סיפרה לי:
אבא היה בחור צעיר והוא עמד לבצע החלפה: דודה שלי, אחותו, תמורת נערה צעירה. הקאטש היה שאת דודה היה צריך לשאת אבי הנערה, אדם מבוגר מאוד. דודה שלי לא הסכימה גם משום גילו המבהיל של החתן המיועד וגם משום שהיה לה חבר במחנה וצריך לזכור שמדובר בדבר אסור שיהיה חבר למישהי.
מכאן הסיפור לא כלכך ברור, כי אמא שלי טוענת שהדודה ברחה אל המנהלת להתלונן ואילו הדודה טוענת שהיה צריך אישור המנהלת כדי לבצע את החתונות. כך או כך המנהלת אולגה קבעה כי מכיוון שדודה באותם ימים טרם קיבלה וסת ("יש דם"? ככה דודה מספרת שהיא שאלה) היא לא מאשרת את קיום הנישואים וגירשה מעליה את כל הנוגעים בדבר.
אבא לא מוכן לדבר על מה שהיה. בחומרים שקראתי חתונות כאלה התקיימו גם אם ההנהלה לא אישרה אותן ולא הייתה שום דרך למנוע אותן, אולם אבא היה שייך לקבוצת השומרים וכנראה כמקורב להנהלה לא רצה להמרות את פי המנהלת והעדיף "להוריד פרופיל".
כשנולדתי אבא היה בן למעלה מ 40, לא היכרתי אותו בחור צעיר ומרדן, היכרתי אותו אדם יחסית מבוגר, חייכן, תמיד נכון לספר את הבדיחה הבאה ותמיד נותן לאמא יד. מוזר לחשוב על אבא דברים אחרים .
דודה שלי עד היום לא מצאה את הכוח לסלוח לאבא והקשר הוא בינה לבין אמא בלבד ואני מתלבטת האם להכניס את הסיפור הזה לעבודה.
