עבודה סמנריונית על חייו של אבי כפליט במחנה הפליטים "גאולה" באיזור עדן.

רישומים וחוויות מתהליך כתיבת עבודה סמנריונית על חייו של אבי כפליט במחנה הפליטים "גאולה" באיזור עדן וחלקים מהעבודה עצמה.

למה דווקא מחנה חאשד?
שני הורי עלו לישראל מתימן. אמי עלתה בשנת 1945 בהעפלה בלתי ליגאלית מעדן לישראל, אבי ומשפחתו הגיעו אל עדן שבועות בודדים לאחר משפחת אמי אך במהלך שבועות אלו התרחשה דרמה עולמית: מלחמת העולם השנייה הסתיימה ויהודי תימן שהיו בעדן מצאו עצמם חסרי יכולת לעלות לארץ ישראל, עד 1949, שנה לאחר קום המדינה.
השנים בעדן זכורות היטב לאבי וכילדים הוא נהג לספר לנו סיפורים רבים על ה"מחנה". הסיפורים היו בעלי נופך אקזוטי ונשמעו לאוזן הצברית לעיתים קרובות כמו סיפורי אגדות: חיים במדבר במחנה מגודר שיש לשמור את גדרותיו יום ולילה, מנהלים שצריך לבקש רשותם לפני כמעט כל פעולה, צורך להתמודד עם קשיי מזג האוויר והרעב, התחפשות לערבי כדי להיכנס לעיר עדן והסיפור הנורא על פרעות עדן שהיו קיימות רק בסיפורים של אבא ולא למדנו עליהן בבית הספר.

הנושא האקזוטי ריתק אותי והחלטתי לעסוק בו בעבודתי.

יום שישי, 29 באוקטובר 2010

השורשים שלי מתערבבים עם אלו של אבא

לפני חופשת סוכות ישבתי מול המחשב וגיגלתי את המילים "ארכיון" ו"יהודי תימן". מצאתי תוצאות שונות וגיליתי שיש ארכיונים של יהודי תימן ברחובות, נתניה, כמובן שבראש העין, אבל משום מה צד את עיני דווקא הארכיון בפתח תקווה.
חיפשתי טלפון של הארכיון ולא מצאתי, התקשרתי לעיריית פתח תקווה ושם עברתי ממחלקה למחלקה עד שאישה במבטא תימני נתנה לי טלפון של מישהו שמכיר מישהו שיידע לענות בעניין הארכיון המדובר.
התקשרתי אל אותו מישהו שהפנה אותי אל אחיו והוא מצידו הפנה אותי אל לא אחר מאשר טוביה סולמי.
מאוד התרגשתי!

בכיתה א' הייתה לי מחנכת מקסימה ומיוחדת בשם עליזה שמחי, אשר הייתה מחנכת הכיתה שלי עד כיתה ד'. כשהייתי בכיתה ב'  היא התחתנה עם טוביה סולמי וכמתנת חתונה חילקה עם בן זוגה הטרי לכל ילדי הכיתה ספר שירים של טוביה. כילדה שהיו לה מעט חברות, הספרים היו לי סוג של חברים. הספר הזה נגע לליבי, יש בו הקדשת המשורר לי, לכבודי, כבר כילדה בכיתה ב' החלטתי שאשמור על הספר הזה מכל משמר.
החלטה אמיצה במיוחד, זאת לאור העובדה שגדלתי עם שני אחים קטנים שתחביבם העיקרי היה לבצע ספירות מלאי באינוונטר הפרטי שלי, כולל השחתת כל הבא ליד.
"תפילה לגולים בעולמם" (שנים רבות בהיתי בכריכה ולא הבנתי איך אדם יכול להיות גולה אם הוא נמצא בעולם שלו) עבר איתי את כל שנות ילדותי, התבגרותי ובגרותי ותמיד היה מונח במקום של כבוד במדף הספרים שלי. את רוב השירים הבנתי רק בגיל הרבה יותר מאוחר, הספר נכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים והשפעתה מורגשת בו.

התקשרתי למספר הטלפון של משפחת סולמי וקולה של מורתי עליזה נשמע, כאילו לא עברו כמעט 40 שנים. הכנתי נאום ארוך כדי להזכיר לה מי אני, אבל הוא היה מיותר לגמרי. ברגע שאמרתי "מדברת יפית חסר", עליזה ענתה לי בשטף מתנגן: "מה שלומך? מה שלום אמא ואבא? מה שלום האחים שלך אלון וארז? מה שלום דודתך שושנה? ומה שלום בת דודתך אהובה?" אין מילים! אלופה האישה הזו!
סיפרתי לעליזה על מטרת התקשרותי ואחרי שיחה נעימה של העלאת זיכרונות משותפים, היא הבטיחה לתת לטוביה את מספר הטלפון שלי.
ואכן לאחר החגים קיבלתי טלפון באחד הערבים ועל הקו הייתה עליזה ועמה טוביה סולמי, בשיחתנו הסברתי לו את נושא העבודה שלי ואת העובדה שהראיון עם אבא הוא מבחינתי עיקר העבודה וגם המתווה של העבודה והוא כמעיין הנובע מיד נתן לי רשימה של ספרים שכדאי לי להשתמש בהם. בגאווה רבה עניתי שאת רובם כבר יש ברשותי ובכל זאת חסר לי עוד מידע על היחסים עם האנגלים והגורמים הציבוריים.

ביום שישי לפני מס' שבועות נסעתי עם בן זוגי לביתם של טוביה ועליזה אשר קיבלו אותנו באווירה חמה וביתית, עליזה הסבירה לבן זוגי שהוא נשוי לנסיכה, והכריזה שהיא חיכתה לנו שנגיע משום שהיא צריכה ללכת לקנות עופות, בן זוגי הג'נטלמן מיד הציע ללוות אותה בקניות וטוביה ואני שקענו לשיחה ארוכה בעניין העבודה.

רק אחרי כמעט שלוש שעות הלכנו וגם זאת כאשר עליזה רמזה בעדינות שיש לטוביה פגישה נוספת בצהרים, טוביה היווה עבורי מקור בלתי נדלה של ידע, ראשית הוא לקח לידיו את ראשי הפרקים של העבודה ועזר לי לבנות את הקווים הכלליים של כל פרק, המליץ היכן כדאי להרחיב והיכן לא, ואפילו התאים מקורות לתכנים.
הראתי לו את הספר שנתן לי בשנת 1977, עם הקדשתו, התברר שזהו הספר הראשון שלו ובביקור הנוכחי נתן לי טוביה את ספר השירים החמישי שלו: "כרם היה לתימנים" אשר זכה בפרס שבזי לשירה. וזו לא המתנה היחידה איתה יצאתי מבית משפחת סולמי, טוביה אף נתן לי במתנה ספר מקסים שהוא ערך: זכרונות של הגב' מזל אחרק שהייתה מורה במחנה עדן.

תודה למשפחת סולמי על בוקר מקסים של תוכן, זיכרונות ומתנות!