עבודה סמנריונית על חייו של אבי כפליט במחנה הפליטים "גאולה" באיזור עדן.

רישומים וחוויות מתהליך כתיבת עבודה סמנריונית על חייו של אבי כפליט במחנה הפליטים "גאולה" באיזור עדן וחלקים מהעבודה עצמה.

למה דווקא מחנה חאשד?
שני הורי עלו לישראל מתימן. אמי עלתה בשנת 1945 בהעפלה בלתי ליגאלית מעדן לישראל, אבי ומשפחתו הגיעו אל עדן שבועות בודדים לאחר משפחת אמי אך במהלך שבועות אלו התרחשה דרמה עולמית: מלחמת העולם השנייה הסתיימה ויהודי תימן שהיו בעדן מצאו עצמם חסרי יכולת לעלות לארץ ישראל, עד 1949, שנה לאחר קום המדינה.
השנים בעדן זכורות היטב לאבי וכילדים הוא נהג לספר לנו סיפורים רבים על ה"מחנה". הסיפורים היו בעלי נופך אקזוטי ונשמעו לאוזן הצברית לעיתים קרובות כמו סיפורי אגדות: חיים במדבר במחנה מגודר שיש לשמור את גדרותיו יום ולילה, מנהלים שצריך לבקש רשותם לפני כמעט כל פעולה, צורך להתמודד עם קשיי מזג האוויר והרעב, התחפשות לערבי כדי להיכנס לעיר עדן והסיפור הנורא על פרעות עדן שהיו קיימות רק בסיפורים של אבא ולא למדנו עליהן בבית הספר.

הנושא האקזוטי ריתק אותי והחלטתי לעסוק בו בעבודתי.

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

חופשה באילת עם אמא ואבא

אבא כבר לא צעיר, קשה לו ללכת ומכיוון שהוא מסרב להשתמש בהליכון, הוא מרבה ליפול. הגוף בן 86, אבל הנשמה צעירה כמו שהייתה בימים בהם דילג במירעולים ביחד עם היעלים.
מזה מספר שנים שאמא ואבא לא יצאו לחופשה ואבא מרבה לבקש ללכת לבית מלון. ערב אחד חצי ברצינות וחצי בקלילות דעת שאל בן זוגי את אבא אם הוא רוצה להצטרף אלינו לחופשה באילת, אבא הסכים בהתלהבות כל כך גדולה שאפילו אמא השתכנעה וכך יצאנו לחופשה באילת עם אבא.

אחת האנקדוטות המשעשעות מהטיול הייתה קבוצת תיירים הולנדיים שראו את אמא ואבא יושבים על ספסל ליד צריך בן גוריון ובקשו רשות לצלם.
Can I take a picture of them?
שאלה אחת התיירות ואני שאלתי/עניתי:
?Can I take a picture of you taking picture of them
כנראה שמעט מחוש ההומור של אבא בכל זאת הצליח לעבור אלי :-)

אלו התמונות שאני צילמתי:










ובימים אלו קיבלתי תמונה במייל מהולנד:




יום ראשון, 20 במרץ 2011

צדדים אפלים של מחנה חאשד

בימים אלו יש לי התלבטות קטנה ביני לביני בעניין המחנה ואבא שלי. ככל שאני קוראת יותר ספרי זכרונות וככל שאני מעמיקה לעסוק בעניין המחנה,  אני מבינה כי מעבר לטרוניות כנגד גורמי החוץ, היו גם טרוניות כנגד גורמי פנים ובנוסף אני מתחילה להבין שאבא שלי היה דווקא בצד כלפיו היו תלונות.

אלו הטרוניות שידוע לי שהיו קיימות כנגד הגורמים החיצוניים שהיו קשורים למחנה:

1. שלטונות עדן הבריטיים -  אותם לא עניין גורלם של הפליטים היהודים מתימן, הם רק רצו שיפסיקו להתגורר להם ברחובות עדן. (אני כבר לא זוכרת אם כתבתי כאן שאבא אומר במילים פשוטות מה שבספרי הזכרונות לא היה נעים כנראה לכתוב - מכיוון שהחיים כולם התנהלו ברחובות, הריח היה בלתי נסבל וזאת כמובן מעבר למחזות המזוויעים של לינה, אכילה, בישול, לידה ומיתה ברחובות ובחדרי המדרגות של בנייני העיר עדן). לפיכך מבחינת הבריטים גם גירוש חזרה לתימן הוא אופציה אפשרית בהחלט לפתרון בעיית הפליטים ובלבד שלא יראו אותם יותר.

2. מנהלי המחנה לדורותיו - שבאו מתרבות שונה, לא דיברו את השפה וגישתם הייתה מתנשאת כלפי הפליטים. אפילו ד"ר ביגל שנחשב לרחום מבין שורת המנהלים נקט בגישת ה"אני אקבע, אני אנווט, אני אחליט" ולא עזרו תחנונים לשתף את הפליטים בקבלת ההחלטות, או לכל הפחות להקשיב להם.

3. השליחים מארץ ישראל - שבאו חדורים ברוח ציונות סוציאלסטית כמיטב מסורת הימים ההם בישראל של טרום ושל ימי קום המדינה ובלהט שליחותם ביטלו בהינף יד וללא מחשבה שנייה מנהגים של מאות שנים כמו אי לימוד בנות, גידול פאות, שמירת שבת והלכות שונות ובכך יצרו פערים בין דור הנערים לדור ההורים וזיעזעו את אושיות המשפחה התימנית.


ואלו הטרוניות כלפי גורמי פנים:

1. הכנת אלכוהול - אבא מספר שהיה אסור בתכלית האיסור להכין אלכוהול ולמרות זאת הוא וקבוצת שומרים גדולה עסקו בהכנת ערק מהתמרים שהיה קל להשיגם בעדן ומכרו את התוצר המוגמר בשוק של עדן.

2. קבוצת השומרים - אליה אבא השתייך מהיום הראשון שבו הצטרף למחנה על המשאית של ד"ר ביגל. כפי הנראה קבוצה זו קיבלה גיבוי מההנהלות השונות של המחנה וכן זכויות יתר כגון יותר מזון ויותר חופש תנועה אל ומתוך המחנה. יותר מפעם אחת ניסיתי לחקור את אבא על עונשי הרעבה שהיו נהוגים במיוחד אצל ד"ר אלקנה והרופאה אולגה (שניים ממנהלי המחנה) ואבא מתעקש לענות שמעולם לא היה חסר לו אוכל במחנה. לאחר התעקשות מצידי הוא מוכן להודות שהיו מתנגדים שעשו הפגגנות של שביתות רעב, אבל מבחינת הבחורים השומרים המשמעות הייתה שיש להם יותר בשר, ככה שלא הפריעו להם השביתות. בשום אופן אבא לא מוכן להודות שהייתה הרעבה מכוונת.
מספר ספרי זכרונות עוסקים בקבוצת השומרים וההתנהלות שלה כלפי שאר חבריהם הפליטים ואני משערת שאהיה חייבת להכניס נושא זה לעבודה ולהתייחס אליו באופן ביקורתי ואובייקטיבי כמה שניתן, גם אם ידוע לי כי בסופו של דבר אבא יקרא את העבודה.

3. חיתון בחורות צעירות - קראתי אצל חיים צדוק ועוד שליחים כמה כאב להם לראות את המנהג של חיתון ילדות צעירות שבתנאי הלחץ במחנה התפשט יותר והיה פחות מתחשב מאשר בדרך כלל משום שבאין כסף לשלם את ה "שארט" (מוהר) היו חילופי נשים משני הצדדים ולא תמיד בצורה שהתחשבה בכלות הצעירות. ידעתי משמועות וחלקי מילים לאורך השנים שאבא ניסה לבצע כזו "עיסקה" ולא הצליח, מצד אחד הוא מתגאה שחיכה לאמא שלי לאורך כל שנות שהותו במחנה, אך מצד שני ידעתי שתוצאותיה של "עיסקה" כושלת זו ניכרים במשפחנו עד היום, אולם לא ידעתי את הפרטים הקטנים.

ראשית אני צריכה לציין שהורי הם בני דודים ממדרגה ראשונה ואף בני דודים כפולים משום שההורים של אמא גם הם בני דודים. אולי פעם אשים פה עץ משפחתי, אך בינתיים רק אומר ששתי הסבתות של אמא והסבתא שלי מצד אבא הן אחיות - מסובך, נכון?
באירוע המשפחתי האחרון ראיתי את דודתי, אחות של אבא. ניגשתי אליה וביקשתי ממנה לספר לי מה קרה במחנה. היא הייתה המומה שאני בכלל יודעת משהו ורק אחרי שכנועים התרצתה וזה מה שהיא סיפרה  לי:
אבא היה בחור צעיר והוא עמד לבצע החלפה: דודה שלי, אחותו, תמורת נערה צעירה. הקאטש היה שאת דודה היה צריך לשאת אבי הנערה, אדם מבוגר מאוד. דודה שלי לא הסכימה גם משום גילו המבהיל של החתן המיועד וגם משום שהיה לה חבר במחנה וצריך לזכור שמדובר בדבר אסור שיהיה חבר למישהי.
מכאן הסיפור לא כלכך ברור, כי אמא שלי טוענת שהדודה ברחה אל המנהלת להתלונן ואילו הדודה טוענת שהיה צריך אישור המנהלת כדי לבצע את החתונות. כך או כך המנהלת אולגה קבעה כי מכיוון שדודה באותם ימים טרם קיבלה וסת ("יש דם"? ככה דודה מספרת שהיא שאלה) היא לא מאשרת את קיום הנישואים וגירשה מעליה את כל הנוגעים בדבר.

אבא לא מוכן לדבר על מה שהיה. בחומרים שקראתי חתונות כאלה התקיימו גם אם ההנהלה לא אישרה אותן ולא הייתה שום דרך למנוע אותן, אולם אבא היה שייך לקבוצת השומרים וכנראה כמקורב להנהלה לא רצה להמרות את פי המנהלת והעדיף "להוריד פרופיל".

כשנולדתי אבא היה בן למעלה מ 40, לא היכרתי אותו בחור צעיר ומרדן, היכרתי אותו אדם יחסית מבוגר, חייכן, תמיד נכון לספר את הבדיחה הבאה ותמיד נותן לאמא יד. מוזר לחשוב על אבא דברים אחרים .

דודה שלי עד היום לא מצאה את הכוח לסלוח לאבא והקשר הוא בינה לבין אמא בלבד ואני מתלבטת האם להכניס את הסיפור הזה לעבודה.

תעודת הצטיינות

בימים אלו קיבלתי תעודת הצטיינות נשיא באונ' הפתוחה עבור חמישה הקורסים האחרונים שלמדתי ובהם היה לי ממוצע משוקלל מעל 95. למותר לציין שהקורס יהודי תימן הוא אחד מהם ועל כך גאוותי הרבה.

ליוו אותי בטקס אישי היקר ושני הבנים שלי וכאמא "פולניה" כל מה שביקשתי היה שבפעם הבאה אבוא לטקס הזה כאמא של סטודנט ולא כסטודנטית :-)




יום שבת, 26 בפברואר 2011

חזרה אחרי הפסקה ארוכה בעקבות מחלה

מזה מספר חודשים שנכפתה עלי הפסקה בכתיבת העבודה. הייתי מרותקת למיטה עם פריצת דיסק ועוד כמה סיבוכים, טופלתי בהתערבות כירורגית קלה ובהצלחה. אבל כנראה שלא הגיע הזמן ליהנות מבריאות, משום שכשחזרתי לעבוד בצורה סדירה עברתי תאונת דרכים לא נעימה (עצרתי במעבר חציה להולכת רגל ומכונית מסחרית מאחורה התנגשה במכוניתי) שטלטלה את כל עמוד השדרה שלי וכעת אני בטיפולים מייגעים של פיזיותרפיה, דיקור, התעמלות לנפגעי תאונות דרכים, מבלה רבות בבתי חולים ומזכירה לעצמי את אמא שלי בסיפורים על הטיפולים התורים והתרופות.

כיום חזרתי לפעילות רגילה, מצב הרוח מרומם (בחלקו בגלל שילוב די קטלני של משככי כאבים שרשם הרופא במיון, אבל אינני עוסקת בקטנות :-) ) והכי חשוב - חזרתי לכתוב את העבודה.

באחד הערבים היינו אצל הורי והבאתי איתי כמה ספרים שמספרים על מחנה חאשד ויש בהם תמונות מהמחנה. היה מרגש לראות את אבא נוקב בשמות המצולמים וגם מספר לי מה כל אחד מהם עשה בארץ ובאיזו עיר הוא גר. "הנה עובדיה טוביה" הוא מספר, "וזה חיים צדוק" וככה הוא עובר מפנים לפנים ומה שבשבילי היא תמונה שקצת מעבירה לי את רוח הימים של המחנה וקצת עוזרת לי להבין את התנאים, הנופים ואת מזג האוויר, הופך בשבילו לאנשים חיים, כל אחד והסיפור שלו. "הוא היה יפה מאוד" אומר אבא על אחד המצולמים, תמונה אחרת מזכירה לו סיפור, או תכונת אופי. הצטערתי שלא ישבתי לכתוב כל מה שהוא אמר, ואולי אחרי כתיבת העבודה עוד אעשה את זה.

בעיקר התעכבנו על תמונה של העיר עדן, "הנה, מפה נכנסים לעדן, פה זה הנמל ומכאן הדרך אל המחנה", כמובן שיש הרים שעליהם אבא טיפס, איזור של מערות שבו הסתתר ודרכים בהן התחמק. הגבר-ילד שהוא היום לא פעם מבקש ממני לתת לבנים שלי יותר מרחב פעולה פיזי "אני ברחתי ליערות ולהרים ולבנים שלך אין לאן לברוח".
גם אני כשהייתי ילדה אהבתי להסתתר במערות, רמתיים (היום הוד השרון) של ילדותי הייתה אתר בנייה גדול, לא היו בנייני קומות ובכל פעם שהחלו בבניית בניין, אחים שלי ואני חצבנו מערות בתוך ערימות החולות, ריפדנו בקרטונים וחגגנו בפיקניקים עם אוכל שהבאנו מהבית. ליד קולנוע עמל יש כמה עצים סמוכים אחד  לשני, כל אחד מאיתנו הקים בית על עץ וביקרנו אחד את השני בקפיצה מ"בית" ל"בית". הברכיים שלי מלאות צלקות מהנפילות הרבות שנפלתי בזמן הביקורים.

ההסברים של אבא עזרו לי להבין כמה עדן היא סוג של מקום מבודד וסגור שקשה להגיע אליו וקשה לצאת ממנו - אלא דרך הים. בין תימן לעדן היו שטחי חסות בשליטת סולטנים ואמירים שלאיש לא הייתה שליטה עליהם - לא לאימאם (מלך תימן) שישב בצנעא במרכז תימן ולא לבריטים שבקושי ביססו את שליטתם בעדן וכנראה גם לא היו מעוניינים ביותר מכך כי כל מה שהם רצו זה שליטה בנמל העדני שמהווה נקודה חשובה בין מצרים להודו.
אבא סיפר איך עדן הייתה סגורה בפני היהודים. תושבי תימן המוסלמים יכלו להיכנס אל עדן ככל שרצו הלון ושוב, אולם השלטונות הבריטים לא איפשרו כניסת יהודים אל עדן בעיקר משום שללא רשיונות עלייה לארץ ישראל הם הפכו לפליטים שחיו ברחובות עדן ללא רצון לחזור אל תימן ועם רצון אחד בלבד - להיות על האנייה הבאה לישראל.
רוב היהודים ישבו במקום ליד עדן "שייך עות'מאן". אמא מבקשת מאבא שידייק בתיאורי המקום שלו ואבא ממשיך לראות בי ילדה קטנה ואומר לאמא שלא משנה, העיקר שהילדה תבין שהכל היה בסביבות עדן :-)
גם כשהוקם מחנה חאשד נשאר האיסור להיכנס לעדן, אבל לאבא הייתה שם דודה שעבדה אצל משפחה עדנית שנתנה לו הרבה אוכל טעים וגם אפשרויות עבודה רבות יותר מאשר המחנה או שיך עות'מאן, לכן הוא התחפש לערבי ונסע בקביעות במיניבוס שמוביל משיך עות'מאן אל עדן. באחת הפעמים - נזכר אבא - עלה החייל הערבי (שהיה בשירות הבריטים) ובחן את היושבים לגלות אם יש מסתנן יהודי. הוא ראה אחד מיושבי המיניבוס והתווכח איתו ארוכות עד שאותו נוסע הצליח להוכיח את ערביותו בתפילות לאללה ובציטוטים מהקוראן, אבא נראה כל כך ערבי שאפילו לא היה חשוד. רק כשעברו את נקודת הבדיקה גילה אבא ליושבי המיניבוס שהוא יהודי וכולם צחקו ושבחו את תושייתו.

מבחינת העבודה נראה לי שיש לי את כל המידע שאני צריכה מאבא, אבל מבחינת הנשמה, אני כל הזמן רוצה שהוא יספר עוד ועוד.