כך מקימים מחנה.... הרקע והשלבים להקמת מחנה חאשד.

סוף מלחמת העולם השנייה, שמחה מהולה בגזירה קשה.

בשנת 1945 התבשר העולם על ניצחון בנות הברית ותבוסת הנאצים. השמחה אחזה בכל מקום בו הייתה נגיעה לבנות הברית ובכלל זה בעדן אשר ממוקמת בדרום תימן והייתה נתונה תחת שלטון בריטי.

חיים צדוק, שליח הסוכנות בעדן, מתאר את חגיגות סיום המלחמה לצד המשמעות עבור העלייה מתימן לארץ ישראל:

"באותה שעה גדולה בה חגגנו את הניצחון, לא עלה כלל על דעתנו כי סיומה של המלחמה יביא גם להפסקת העלייה מתימן והפקרת אלפי פליטים שהתרכזו בעדן סביבותיה לחרפת רעב, למחלות וסכנת גירוש חזרה לתימן"

כאמור שמחת הניצחון טמנה בחובה אסון ליהודי תימן: המצב הפוליטי הבינלאומי השתנה, חלון ההזדמנויות שנפתח בפני יהדות תימן בשנות המלחמה נסגר ושערי ארץ ישראל נסגרו בפני הפליטים התימנים:
מצב הפליטים תימנים בעדן, ובוודאי מצבה של קהילת עדן נחשב כזה שאינו מצריך בהילות הצלה כפי שנחשב מצבם של שרידי השואה באירופה, ואכן העולם היהודי תמך ביהדות אירופה. הג'וינט הפסיק את ארגון העליה ומכסת הרישיונות המצומצמת ממילא הוקצתה לקפריסין ושרידי המחנות מאירופה.

למרות סגירת שערי ארץ ישראל בפניהם, זרם הפליטים הנוהרים מתימן אל עדן בתקווה לעלות לארץ ישראל המשיך לגאות:

"וקץ לא נראה לגלי הפליטים שהמשיכו לזרום מתימן לכיוון עדן."

אלפי הפליטים שהגיעו אל עדן וסביבותיה היו במצב קשה מאוד - הם שרדו תלאות בדרכם האיומה בשטח החסות אשר בין תימן לעדן, התעללות הנסיכים ששלטו בשטח לצד פגעי מזג אוויר, מחסור במים עד כדי יובש בצמא ומי מעיינות מזוהמים שהדביקו אותם במלריה ומגיפות. רובם לא עמדו בפני מגפות אלו ומתו.

הפליטים אשר שרדו את תלאות הדרך, אלפי משפחות, חיו ברחובות בתנאים לא אנושיים וסבלו מתת-תזונה ומחלות חולירע ודיזנטריה.  חיים שלמים התקיימו ברחובות הרובע היהודי בעדן וסביב חצרות בתי הכנסת בשייך עות'מאן: שינה, בישול, אכילה, לידה ומוות.

אבא מספר שהתנאים היו כל כך קשים עד כי הפליטים זיהמו את רחובות העיר, עשו בם את צואתם והריח היה בלתי נסבל. כמות המתים גדולה והפליטים נאלצו לפנות את הגופות ב"שרשרת" של אנשים:

"היינו מביאים גופה עד לפה ומניחים, אחרים היו לוקחים אותה הלאה למקום הקבורה ואנחנו היינו הולכים להביא גופה נוספת"

חיים חסר, סבא שלי, היה בין המתים הרבים ממלריה. אבא, סבתא ואחות של אבא נותרו ללא מפרנס.

מאבק פוליטי למציאת פיתרון לאלפי הפליטים

תנאים בלתי אפשריים אלו גרמו לקול זעקה: אלפי הפליטים ואיתם חיים צדוק, שליח הסוכנות בעדן, פנו בבקשה למשלחת רפואית שתבוא מישראל אל עדן. פעילים ומורים פנו בבקשה להקים מחנה אשר יאפשר חיים תקינים ונטולי מחלות לפליטים, ואנשי "התאחדות התימנים" בישראל התריעו שעלול להתרחש אסון בקרב יהודי תימן

" מחנה כזה היה עניין של חיים ומוות." .

הג'וינט הסיר חסותו על הפליטים התימנים בעדן והעביר אותם לאחריות ממשלת עדן הבריטית, זאת מכיוון שמחד גיסא הועד האמריקאי סירב לראות ביהדות תימן "יהדות מצוקה" ומאידך גיסא היה חשש לעודד את הפליטים שקיים סיכוי לעלייה קרובה מכיוון שלא היו רישיונות עלייה.

הקונגרס הציוני ה-22 נערך ב 1946 בבאזל והיה הראשון שהתקיים לאחר מלחמת העולם השנייה. ישראל ישעיהו נאם בקונגרס זה וזעק את מצוקת הפליטים שנשכחו ברחובות עדן.  

ישעיהו ציין את התנאים הקשים בתימן; הרעב, המחלות וגזירת איסלום יתומים, סיפר על תלאות המסע בתוך שטח החסות בין תימן לעדן, על תשוקת העלייה הגדולה שקיימת אצל יהודי תימן וקרא להם מעפילים:

"... מאחוריהם - רעב, השפלה ורדיפות. לפניהם - שערים נעולים, והם מעפילים!"

עוד עסק ישעיהו בעלות הנמוכה של אחזקת הפליטים:

"... והרי בעד לירה אחת לחודש אפשר להציל נפש אחת מישראל."

לאחר מכן התייחס ישעיהו אל אלפי יהודי תימן אשר עלו לארץ ישראל בשנתיים האחרונות של המלחמה, עלות השיכון שלהם הייתה זולה והם שמשו אזרחים נאמנים:

 "אזרחים טובים ומסורים של ארץ ישראל המתחדשת."

לבסוף קרא ישעיהו לתנועה הציונית לראות בפליטי תימן כנמצאים בסכנה וזקוקים לסיוע והצלה כמו שארית הפליטה באירופה:

"אנו מבקשים להשוותם לפליטים-מעפילים אחרים בענייני העזרה, ההדרכה והטיפול".

מקימים מחנה!

הלחצים הרבים הביאו להקמת משלחת רפואית שהגיעה אל עדן בראשית ינואר 1946. במשלחת היו שני חברים; האחות רחל משאט  וד"ר נפתלי בן ברוך (או כפי שאבא קורא לו: "ד"ר ביגל"). למשלחת ניתנה סמכות רפואית וסמכות מטעם הג'וינט לנהל את הסיוע לפליטים.

ד"ר ביגל עם הגיעו החליט כי יחד עם טיפול במצבם הבריאותי של הפליטים יש לדאוג ליכולתם לקיים אורח חיים תקין. מתוך החלטה זו פעילותו הראשונה הייתה בעניין מזון; הוא הקצה חלק מתקציב התרופות לטובת רכישת קמח והחל בחלוקת אוכל לפליטים. כמו כן החל בפעולות הכנה לקראת הקמת מחנה: הוא למד על מחנה מצעביין (מחנה קודם שנסגר), ערך מפקד בקרב הפליטים התימנים ששהו ברחובות עדן, שייך עות'מאן ויצר קשרי שיתוף עם המרפאות בעדן ובשייך עות'מאן לטיפול בפליטים ופתח במשא ומתן מול שלטונות עדן הבריטים במטרה לקבל מחסה עבור הפליטים.

שלטונות עדן נענו לבקשתו והקצו לו מקום להקמת מחנה. מדובר במחנה צבאי ישן שנמצא באזור חאשד והיו לו שני יתרונות בולטים: היתרון הראשון היה מיקום המחנה, סמוך לשייך עות'מאן ובקרבת עדן, כמו כן הייתה אפילו קרבה אשר הקלה על החום, האובך והרוחות. היתרון השני היה שמכיוון שמדובר במחנה קיים (המחנה היה בעבר מחנה צבאי) היו כבר מספר תשתיות מוכנות כגון צינורות למי שתייה וביתנים.

הבריטים נענו לבקשה למציאת פיתרון עבור הפליטים התימנים בעדן דווקא בתקופה זו משום שני טעמים עיקריים: הטעם הראשון היה נחישותו של ד"ר ביגל והנימה התקיפה והעניינית (דרישה ולא בקשה)  בה פנה אל השלטונות הבריטים. הטעם השני היה כישלון השלטונות בגירוש הפליטים היהודים חזרה לתימן, כעבור מספר שבועות הפליטים חזרו לעדן ושייך עות'מאן ובכך הפכו את פעולת הגירוש לחסרת תועלת.

עם תום פעולות ההכנה והרקע ד"ר ביגל החל בפעילות מעשית לקראת הקמת המחנה: הוא ריכז עשרות צעירים, אשר לימים הפכו להיות שומרי המחנה, נסע איתם אל מקום המחנה וביחד איתם הקים את הסוכות והמחצלות שהיו מקום משכן הפליטים במחנה.

וכך מספר אבא:

"ערב אחד בא ד"ר ביגל מטעם הסוכנות לחצר בית הכנסת וקרא לכל הבחורים, אני הייתי עוד ילד, אבל הצטרפתי בין הבחורים. הוא הביא איתו כמה משאיות עם מחצלות ומקלות. עלינו למשאיות ונסענו, איפה נסענו? למדבר למקום שקוראים לו חאשד. היה ירח מלא. בכל 300 מטר תקענו יתד ומתחנו חבלים, הכל לפי ההנחיה של ד"ר ביגל. אח"כ בין יתד ליתד תקענו מקלות כל שלושה מטרים. ככה בשני הצדדים שורה שלמה של שלוש מאות מטרים ואחר כך שמנו עצים וביניהם קשרנו וסידרנו מחצלות. עבדנו עד הבוקר."

הביתנים הקבועים שהיו קיימים במחנה הוסבו למוסדות ציבוריים: מחסנים, מרפאות, מועדונים ומקום משכן לשליחים, הותקנו ברזי שתייה נוספים לאלו שכבר היו קיימים ונבנו מקלחות ומקוואות טהרה שהוקמו על פי הוראות רבני עדן.

אבא מקפיד לציין כי המקוואות היו לנשים בנפרד ולגברים בנפרד עם מחצלות שמפרידות ביניהן. כמו כן הוקם אזור בישול ובו שורות של טאבון.

מחנה חאשד, או כפי שכינו אותו ד"ר ביגל: "מחנה גאולה" הוקם.

טקס חינה

אחייניתי היקרה נישאה.
לפני החתונה חגגנו את טקס החנה (HINA) המסורתי. המילה חנה היא ראשי תיבות של מצוות האישה והן:

חלה (הפרשת חלה)
נידה
הדלקת נרות.

אי שם באפריל 1986 היה טקס החנה שלי, וניסיתי מעט להשוות בין הטקסים:

לבוש:
לבוש הכלה היום הוא בגווני לבן, לעומת הצבעוניות בלבוש שהיה אצלי,
אני הייתי עם שמלה אחת לאורך כל הערב ואחרי ארוב החגיגה, רגע לפני חלק הברכות המסורתי החליפו לי את הכובע הגדול בכובע קטן שנקרא: "גרגוש", אחייניתי החליפה שתי שמלות ושלושה כובעים במהלך הערב.
אחייניתי נכנסה לאולם עם סוג של הינומה שקופה שכסתה את פניה, לא זכור לי שראיתי דבר כזה בחינה לפני כן, זה ממש נראה לי מנהג חדש (ויפה...).

כובע ותכשיטים:
התכשיטים קלים ומודבקים כולם על משטח שמונח על החזה והכובע המיוחד הגבוהה קליל קליל ומכיל פרחים מלאכותיים. אצלי אמי הזמינה במיוחד - בהנחיית ה"מלבישה" בחנות פרחים באדום ולבן לעיטור הכובע וכל מה שאני זוכרת הוא שהכובע הזה היה לי כבד וכל הזמן בכיתי וביקשתי שיורידו לי אותו בזמן שאמא שלי בקשה: עוד קצת, עוד קצת.... והשרשראות והולבשו אחת אחת והיו כבדות בפני עצמן.

מי בחוגגות:
ממה שידוע לי (מהסיפורים של אמי) בתימן חגגו את הטקס רק נשים, אני חגגתי אותו עם חתני ובין האורחים נכחו גם נשים וגם גברים, אחייניתי חגגה את הטקס בנוכחות נשים בלבד והחתן הגיע רק לחלק הברכות של הערב.

אוכל:
את האוכל בטקס שלי הכינו אמא שלי וחמותי במשך כמה ימים מראש ואילו אחותי, אם הכלה, הזמינה קייטרינג, כפי שנהוג כיום בטקסי חינה רבים לעשות.


מעבר להבדלים החיצוניים השוליים, נראה כי המהות נשארה אותה מהות: טקס פרידה של הכלה מהסביבה שקורבה לה והזכרת המצוות שלה כאישה.  לחשוב על כך שטקס זה שרד מאות שנים מאוד מרגש. השירים, הברכות והריקודים.

"זאפה" (ZAFFA) היא לא מועדון לילה אלא טקס כניסת הכלה לאולם של הכלה בליווי חגיגי  תוך כדי ריקודים ושירים כאשר בידיים אוחזים בפרחים וב"בכור" (BCUR) שזה בשמים ונרות למזל טוב.
הזמרת של הטקס שרה את שירי החינה שבהם הכלה פונה אל הוריה, ומוסרת להם שני מסרים מנוגדים ומרגשים: מהצד האחד הכלה אומרת להוריה שלא ידאגו לה בדרכה החדשה, אך מהצד האחר היא מספרת כמה תתגעגע אליהם. לעיתים יש זמרות שמפרשות את המילים שמושרות בתימנית ואז בשילוב הריגוש של הליווי, לא פעם מנצנצת דמעה בקצה העין.

לאחר האוכל, השירים והריקודים מתחיל חלק הברכות שבו הכלה והחתן יושבים בבמה מיוחדת, אחת או שתיים ההנשים (בד"כ הסבתות או האמהות) נקראות ללוש את עיסת החינה ואחר כך נקראים קרובי המשפחה אשר מברכים את הכלה והחתן ומורחים להם את עיסת חינה על היד - אות למזל טוב.


ייתכן שישנם הבדלים גם במהות, הרי מעולם לא באמת ביצעתי השוואה איך בדיוק היה בתימן ואחר כך איך היה בישראל של שנות ה 50-6- ישראל של שנות ה 70-80 ישראל של שנות ה 90 וישראל של היום.

אחייניתי צריכה בימים אלו לכתוב בעצמה עבודה סמינריונית בקורס יהודי תימן וחשבתי להציע לה לחקור את השינויים שחלו בטקס החינה מתימן (כמה רחוק שאמא שלי ועוד נשים מבוגרות שהיא תראיין תזכורנה) ועד היום. נראה לי שהנושא גם יהיה מעניין וגם יהיה מרתק לשמוע מה יש לאמא שלי לספר על הטקס ועל המשמעויות וההכנות מסביב.

אני כבר מוצאת עצמי מקווה בכל ליבי שאחייניתי תסכים לעבודה בנןשא זה  ואחר כך - אולי - תתרצה ותתן לי כמה רשומות לכתוב כאן :-)




בתמונות: אחייניתי היפה ואני 2011 מול 1986.

"זאפה" הוא לא שם של מועדון. טקס חגיגי להכנסת הכלה לאולם

אחייניתי היפה :-)

לפחות שתי שמלות...

מורחים את עיסת החינה על ידי הכלה והחתן - אות למזל טוב

"גרגוש" - שמו של הכובע הקטן

חופשה באילת עם אמא ואבא

אבא כבר לא צעיר, קשה לו ללכת ומכיוון שהוא מסרב להשתמש בהליכון, הוא מרבה ליפול. הגוף בן 86, אבל הנשמה צעירה כמו שהייתה בימים בהם דילג במירעולים ביחד עם היעלים.
מזה מספר שנים שאמא ואבא לא יצאו לחופשה ואבא מרבה לבקש ללכת לבית מלון. ערב אחד חצי ברצינות וחצי בקלילות דעת שאל בן זוגי את אבא אם הוא רוצה להצטרף אלינו לחופשה באילת, אבא הסכים בהתלהבות כל כך גדולה שאפילו אמא השתכנעה וכך יצאנו לחופשה באילת עם אבא.

אחת האנקדוטות המשעשעות מהטיול הייתה קבוצת תיירים הולנדיים שראו את אמא ואבא יושבים על ספסל ליד צריך בן גוריון ובקשו רשות לצלם.

Can I take a picture of them?

שאלה אחת התיירות ואני שאלתי/עניתי:

?Can I take a picture of you taking picture of them

כנראה שמעט מחוש ההומור של אבא בכל זאת הצליח לעבור אלי :-)

אלו התמונות שאני צילמתי:

ובימים אלו קיבלתי תמונה במייל מהולנד:

צדדים אפלים של מחנה חאשד

בימים אלו יש לי התלבטות קטנה ביני לביני בעניין המחנה ואבא שלי. ככל שאני קוראת יותר ספרי זכרונות וככל שאני מעמיקה לעסוק בעניין המחנה,  אני מבינה כי מעבר לטרוניות כנגד גורמי החוץ, היו גם טרוניות כנגד גורמי פנים ובנוסף אני מתחילה להבין שאבא שלי היה דווקא בצד כלפיו היו תלונות.

אלו הטרוניות שידוע לי שהיו קיימות כנגד הגורמים החיצוניים שהיו קשורים למחנה:

1. שלטונות עדן הבריטיים -  אותם לא עניין גורלם של הפליטים היהודים מתימן, הם רק רצו שיפסיקו להתגורר להם ברחובות עדן. (אני כבר לא זוכרת אם כתבתי כאן שאבא אומר במילים פשוטות מה שבספרי הזכרונות לא היה נעים כנראה לכתוב - מכיוון שהחיים כולם התנהלו ברחובות, הריח היה בלתי נסבל וזאת כמובן מעבר למחזות המזוויעים של לינה, אכילה, בישול, לידה ומיתה ברחובות ובחדרי המדרגות של בנייני העיר עדן). לפיכך מבחינת הבריטים גם גירוש חזרה לתימן הוא אופציה אפשרית בהחלט לפתרון בעיית הפליטים ובלבד שלא יראו אותם יותר.

2. מנהלי המחנה לדורותיו - שבאו מתרבות שונה, לא דיברו את השפה וגישתם הייתה מתנשאת כלפי הפליטים. אפילו ד"ר ביגל שנחשב לרחום מבין שורת המנהלים נקט בגישת ה"אני אקבע, אני אנווט, אני אחליט" ולא עזרו תחנונים לשתף את הפליטים בקבלת ההחלטות, או לכל הפחות להקשיב להם.

3. השליחים מארץ ישראל - שבאו חדורים ברוח ציונות סוציאלסטית כמיטב מסורת הימים ההם בישראל של טרום ושל ימי קום המדינה ובלהט שליחותם ביטלו בהינף יד וללא מחשבה שנייה מנהגים של מאות שנים כמו אי לימוד בנות, גידול פאות, שמירת שבת והלכות שונות ובכך יצרו פערים בין דור הנערים לדור ההורים וזיעזעו את אושיות המשפחה התימנית.


ואלו הטרוניות כלפי גורמי פנים:

1. הכנת אלכוהול - אבא מספר שהיה אסור בתכלית האיסור להכין אלכוהול ולמרות זאת הוא וקבוצת שומרים גדולה עסקו בהכנת ערק מהתמרים שהיה קל להשיגם בעדן ומכרו את התוצר המוגמר בשוק של עדן.

2. קבוצת השומרים - אליה אבא השתייך מהיום הראשון שבו הצטרף למחנה על המשאית של ד"ר ביגל. כפי הנראה קבוצה זו קיבלה גיבוי מההנהלות השונות של המחנה וכן זכויות יתר כגון יותר מזון ויותר חופש תנועה אל ומתוך המחנה. יותר מפעם אחת ניסיתי לחקור את אבא על עונשי הרעבה שהיו נהוגים במיוחד אצל ד"ר אלקנה והרופאה אולגה (שניים ממנהלי המחנה) ואבא מתעקש לענות שמעולם לא היה חסר לו אוכל במחנה. לאחר התעקשות מצידי הוא מוכן להודות שהיו מתנגדים שעשו הפגגנות של שביתות רעב, אבל מבחינת הבחורים השומרים המשמעות הייתה שיש להם יותר בשר, ככה שלא הפריעו להם השביתות. בשום אופן אבא לא מוכן להודות שהייתה הרעבה מכוונת.
מספר ספרי זכרונות עוסקים בקבוצת השומרים וההתנהלות שלה כלפי שאר חבריהם הפליטים ואני משערת שאהיה חייבת להכניס נושא זה לעבודה ולהתייחס אליו באופן ביקורתי ואובייקטיבי כמה שניתן, גם אם ידוע לי כי בסופו של דבר אבא יקרא את העבודה.

3. חיתון בחורות צעירות - קראתי אצל חיים צדוק ועוד שליחים כמה כאב להם לראות את המנהג של חיתון ילדות צעירות שבתנאי הלחץ במחנה התפשט יותר והיה פחות מתחשב מאשר בדרך כלל משום שבאין כסף לשלם את ה "שארט" (מוהר) היו חילופי נשים משני הצדדים ולא תמיד בצורה שהתחשבה בכלות הצעירות. ידעתי משמועות וחלקי מילים לאורך השנים שאבא ניסה לבצע כזו "עיסקה" ולא הצליח, מצד אחד הוא מתגאה שחיכה לאמא שלי לאורך כל שנות שהותו במחנה, אך מצד שני ידעתי שתוצאותיה של "עיסקה" כושלת זו ניכרים במשפחנו עד היום, אולם לא ידעתי את הפרטים הקטנים.

ראשית אני צריכה לציין שהורי הם בני דודים ממדרגה ראשונה ואף בני דודים כפולים משום שההורים של אמא גם הם בני דודים. אולי פעם אשים פה עץ משפחתי, אך בינתיים רק אומר ששתי הסבתות של אמא והסבתא שלי מצד אבא הן אחיות - מסובך, נכון?
באירוע המשפחתי האחרון ראיתי את דודתי, אחות של אבא. ניגשתי אליה וביקשתי ממנה לספר לי מה קרה במחנה. היא הייתה המומה שאני בכלל יודעת משהו ורק אחרי שכנועים התרצתה וזה מה שהיא סיפרה  לי:
אבא היה בחור צעיר והוא עמד לבצע החלפה: דודה שלי, אחותו, תמורת נערה צעירה. הקאטש היה שאת דודה היה צריך לשאת אבי הנערה, אדם מבוגר מאוד. דודה שלי לא הסכימה גם משום גילו המבהיל של החתן המיועד וגם משום שהיה לה חבר במחנה וצריך לזכור שמדובר בדבר אסור שיהיה חבר למישהי.
מכאן הסיפור לא כלכך ברור, כי אמא שלי טוענת שהדודה ברחה אל המנהלת להתלונן ואילו הדודה טוענת שהיה צריך אישור המנהלת כדי לבצע את החתונות. כך או כך המנהלת אולגה קבעה כי מכיוון שדודה באותם ימים טרם קיבלה וסת ("יש דם"? ככה דודה מספרת שהיא שאלה) היא לא מאשרת את קיום הנישואים וגירשה מעליה את כל הנוגעים בדבר.

אבא לא מוכן לדבר על מה שהיה. בחומרים שקראתי חתונות כאלה התקיימו גם אם ההנהלה לא אישרה אותן ולא הייתה שום דרך למנוע אותן, אולם אבא היה שייך לקבוצת השומרים וכנראה כמקורב להנהלה לא רצה להמרות את פי המנהלת והעדיף "להוריד פרופיל".

כשנולדתי אבא היה בן למעלה מ 40, לא היכרתי אותו בחור צעיר ומרדן, היכרתי אותו אדם יחסית מבוגר, חייכן, תמיד נכון לספר את הבדיחה הבאה ותמיד נותן לאמא יד. מוזר לחשוב על אבא דברים אחרים .

דודה שלי עד היום לא מצאה את הכוח לסלוח לאבא והקשר הוא בינה לבין אמא בלבד ואני מתלבטת האם להכניס את הסיפור הזה לעבודה.

תעודת הצטיינות

בימים אלו קיבלתי תעודת הצטיינות נשיא באונ' הפתוחה עבור חמישה הקורסים האחרונים שלמדתי ובהם היה לי ממוצע משוקלל מעל 95. למותר לציין שהקורס יהודי תימן הוא אחד מהם ועל כך גאוותי הרבה.

ליוו אותי בטקס אישי היקר ושני הבנים שלי וכאמא "פולניה" כל מה שביקשתי היה שבפעם הבאה אבוא לטקס הזה כאמא של סטודנט ולא כסטודנטית :-)

חזרה אחרי הפסקה ארוכה בעקבות מחלה

מזה מספר חודשים שנכפתה עלי הפסקה בכתיבת העבודה. הייתי מרותקת למיטה עם פריצת דיסק ועוד כמה סיבוכים, טופלתי בהתערבות כירורגית קלה ובהצלחה. אבל כנראה שלא הגיע הזמן ליהנות מבריאות, משום שכשחזרתי לעבוד בצורה סדירה עברתי תאונת דרכים לא נעימה (עצרתי במעבר חציה להולכת רגל ומכונית מסחרית מאחורה התנגשה במכוניתי) שטלטלה את כל עמוד השדרה שלי וכעת אני בטיפולים מייגעים של פיזיותרפיה, דיקור, התעמלות לנפגעי תאונות דרכים, מבלה רבות בבתי חולים ומזכירה לעצמי את אמא שלי בסיפורים על הטיפולים התורים והתרופות.

כיום חזרתי לפעילות רגילה, מצב הרוח מרומם (בחלקו בגלל שילוב די קטלני של משככי כאבים שרשם הרופא במיון, אבל אינני עוסקת בקטנות :-) ) והכי חשוב - חזרתי לכתוב את העבודה.

באחד הערבים היינו אצל הורי והבאתי איתי כמה ספרים שמספרים על מחנה חאשד ויש בהם תמונות מהמחנה. היה מרגש לראות את אבא נוקב בשמות המצולמים וגם מספר לי מה כל אחד מהם עשה בארץ ובאיזו עיר הוא גר. "הנה עובדיה טוביה" הוא מספר, "וזה חיים צדוק" וככה הוא עובר מפנים לפנים ומה שבשבילי היא תמונה שקצת מעבירה לי את רוח הימים של המחנה וקצת עוזרת לי להבין את התנאים, הנופים ואת מזג האוויר, הופך בשבילו לאנשים חיים, כל אחד והסיפור שלו. "הוא היה יפה מאוד" אומר אבא על אחד המצולמים, תמונה אחרת מזכירה לו סיפור, או תכונת אופי. הצטערתי שלא ישבתי לכתוב כל מה שהוא אמר, ואולי אחרי כתיבת העבודה עוד אעשה את זה.

בעיקר התעכבנו על תמונה של העיר עדן, "הנה, מפה נכנסים לעדן, פה זה הנמל ומכאן הדרך אל המחנה", כמובן שיש הרים שעליהם אבא טיפס, איזור של מערות שבו הסתתר ודרכים בהן התחמק. הגבר-ילד שהוא היום לא פעם מבקש ממני לתת לבנים שלי יותר מרחב פעולה פיזי "אני ברחתי ליערות ולהרים ולבנים שלך אין לאן לברוח".
גם אני כשהייתי ילדה אהבתי להסתתר במערות, רמתיים (היום הוד השרון) של ילדותי הייתה אתר בנייה גדול, לא היו בנייני קומות ובכל פעם שהחלו בבניית בניין, אחים שלי ואני חצבנו מערות בתוך ערימות החולות, ריפדנו בקרטונים וחגגנו בפיקניקים עם אוכל שהבאנו מהבית. ליד קולנוע עמל יש כמה עצים סמוכים אחד  לשני, כל אחד מאיתנו הקים בית על עץ וביקרנו אחד את השני בקפיצה מ"בית" ל"בית". הברכיים שלי מלאות צלקות מהנפילות הרבות שנפלתי בזמן הביקורים.

ההסברים של אבא עזרו לי להבין כמה עדן היא סוג של מקום מבודד וסגור שקשה להגיע אליו וקשה לצאת ממנו - אלא דרך הים. בין תימן לעדן היו שטחי חסות בשליטת סולטנים ואמירים שלאיש לא הייתה שליטה עליהם - לא לאימאם (מלך תימן) שישב בצנעא במרכז תימן ולא לבריטים שבקושי ביססו את שליטתם בעדן וכנראה גם לא היו מעוניינים ביותר מכך כי כל מה שהם רצו זה שליטה בנמל העדני שמהווה נקודה חשובה בין מצרים להודו.
אבא סיפר איך עדן הייתה סגורה בפני היהודים. תושבי תימן המוסלמים יכלו להיכנס אל עדן ככל שרצו הלון ושוב, אולם השלטונות הבריטים לא איפשרו כניסת יהודים אל עדן בעיקר משום שללא רשיונות עלייה לארץ ישראל הם הפכו לפליטים שחיו ברחובות עדן ללא רצון לחזור אל תימן ועם רצון אחד בלבד - להיות על האנייה הבאה לישראל.
רוב היהודים ישבו במקום ליד עדן "שייך עות'מאן". אמא מבקשת מאבא שידייק בתיאורי המקום שלו ואבא ממשיך לראות בי ילדה קטנה ואומר לאמא שלא משנה, העיקר שהילדה תבין שהכל היה בסביבות עדן :-)
גם כשהוקם מחנה חאשד נשאר האיסור להיכנס לעדן, אבל לאבא הייתה שם דודה שעבדה אצל משפחה עדנית שנתנה לו הרבה אוכל טעים וגם אפשרויות עבודה רבות יותר מאשר המחנה או שיך עות'מאן, לכן הוא התחפש לערבי ונסע בקביעות במיניבוס שמוביל משיך עות'מאן אל עדן. באחת הפעמים - נזכר אבא - עלה החייל הערבי (שהיה בשירות הבריטים) ובחן את היושבים לגלות אם יש מסתנן יהודי. הוא ראה אחד מיושבי המיניבוס והתווכח איתו ארוכות עד שאותו נוסע הצליח להוכיח את ערביותו בתפילות לאללה ובציטוטים מהקוראן, אבא נראה כל כך ערבי שאפילו לא היה חשוד. רק כשעברו את נקודת הבדיקה גילה אבא ליושבי המיניבוס שהוא יהודי וכולם צחקו ושבחו את תושייתו.

מבחינת העבודה נראה לי שיש לי את כל המידע שאני צריכה מאבא, אבל מבחינת הנשמה, אני כל הזמן רוצה שהוא יספר עוד ועוד.

גוגל ספרים

כבר ציינתי שסדר וארגון הם משהו רחוק ממני, לכן לצורך הכנה יעילה של העבודה סיגלתי לי שיטת עבודה שתתאים לאימפולסיביות שלי:

יש לי שני מסמכי word איתם אני עובדת במקביל. אחד הוא למעשה טבלה שמחולקת לפי ראשי הפרקים של העבודה, ועבור כל ראש פרק מועתק המידע ממקורות שונים שדיברו על אותו נושא. השני הוא בעצם העבודה עצמה שבתוכה אני ממזגת את כל המקורות לתוך פרק.

התהליך הוא איטי מאוד משום שבכל פעם אני מגלה עוד מידע שקשור לנושא שכבר סיימתי למזג ואז אני מתחילה את עבודת המיזוג מהתחלה. בעצם ניתן לומר שאני עובדת יותר לרוחב ופחות לאורך כך שאני חוזרת כמה וכמה פעמים אל כל מקור.

יש ספר אחד שבאופן קבוע אני לא מוצאת בו מידע ובתחילת הדרך דמיינתי לי שאני ממציאה חיפוש אלקטרוני שמוצמד לספר, מקלידים בו את המילה הרצויה והוא בתמורה מציג באיזה עמוד מופיעה אותה מילה, לא בקשה מוגזמת!

בחיפוש אקראי בגוגל מצאתי שהספר הנ"ל ממופה בגוגל ספרים וחיי השתנו ללא היכר. הנה קישור דוגמה לחיפוש האלקטרוני שכה ביקשתי בספר. הקריאה אינה נוחה ולא כל הדפים מוצגים, כראה משום זכויות יוצרים, אולם אין לי צורך באלה, אני רק רוצה למצוא באיזה עמוד מופיעים נתונים ספציפיים, הרי יש לי את הספר הפיזי ברשותי.

בדרך כלל אומרים להיזהר במשאלותינו, הפעם משאלתי התקיימה ואף לטובה :-)