מזה מספר חודשים שנכפתה עלי הפסקה בכתיבת העבודה. הייתי מרותקת למיטה עם פריצת דיסק ועוד כמה סיבוכים, טופלתי בהתערבות כירורגית קלה ובהצלחה. אבל כנראה שלא הגיע הזמן ליהנות מבריאות, משום שכשחזרתי לעבוד בצורה סדירה עברתי תאונת דרכים לא נעימה (עצרתי במעבר חציה להולכת רגל ומכונית מסחרית מאחורה התנגשה במכוניתי) שטלטלה את כל עמוד השדרה שלי וכעת אני בטיפולים מייגעים של פיזיותרפיה, דיקור, התעמלות לנפגעי תאונות דרכים, מבלה רבות בבתי חולים ומזכירה לעצמי את אמא שלי בסיפורים על הטיפולים התורים והתרופות.
כיום חזרתי לפעילות רגילה, מצב הרוח מרומם (בחלקו בגלל שילוב די קטלני של משככי כאבים שרשם הרופא במיון, אבל אינני עוסקת בקטנות :-) ) והכי חשוב - חזרתי לכתוב את העבודה.
באחד הערבים היינו אצל הורי והבאתי איתי כמה ספרים שמספרים על מחנה חאשד ויש בהם תמונות מהמחנה. היה מרגש לראות את אבא נוקב בשמות המצולמים וגם מספר לי מה כל אחד מהם עשה בארץ ובאיזו עיר הוא גר. "הנה עובדיה טוביה" הוא מספר, "וזה חיים צדוק" וככה הוא עובר מפנים לפנים ומה שבשבילי היא תמונה שקצת מעבירה לי את רוח הימים של המחנה וקצת עוזרת לי להבין את התנאים, הנופים ואת מזג האוויר, הופך בשבילו לאנשים חיים, כל אחד והסיפור שלו. "הוא היה יפה מאוד" אומר אבא על אחד המצולמים, תמונה אחרת מזכירה לו סיפור, או תכונת אופי. הצטערתי שלא ישבתי לכתוב כל מה שהוא אמר, ואולי אחרי כתיבת העבודה עוד אעשה את זה.
בעיקר התעכבנו על תמונה של העיר עדן, "הנה, מפה נכנסים לעדן, פה זה הנמל ומכאן הדרך אל המחנה", כמובן שיש הרים שעליהם אבא טיפס, איזור של מערות שבו הסתתר ודרכים בהן התחמק. הגבר-ילד שהוא היום לא פעם מבקש ממני לתת לבנים שלי יותר מרחב פעולה פיזי "אני ברחתי ליערות ולהרים ולבנים שלך אין לאן לברוח".
גם אני כשהייתי ילדה אהבתי להסתתר במערות, רמתיים (היום הוד השרון) של ילדותי הייתה אתר בנייה גדול, לא היו בנייני קומות ובכל פעם שהחלו בבניית בניין, אחים שלי ואני חצבנו מערות בתוך ערימות החולות, ריפדנו בקרטונים וחגגנו בפיקניקים עם אוכל שהבאנו מהבית. ליד קולנוע עמל יש כמה עצים סמוכים אחד לשני, כל אחד מאיתנו הקים בית על עץ וביקרנו אחד את השני בקפיצה מ"בית" ל"בית". הברכיים שלי מלאות צלקות מהנפילות הרבות שנפלתי בזמן הביקורים.
ההסברים של אבא עזרו לי להבין כמה עדן היא סוג של מקום מבודד וסגור שקשה להגיע אליו וקשה לצאת ממנו - אלא דרך הים. בין תימן לעדן היו שטחי חסות בשליטת סולטנים ואמירים שלאיש לא הייתה שליטה עליהם - לא לאימאם (מלך תימן) שישב בצנעא במרכז תימן ולא לבריטים שבקושי ביססו את שליטתם בעדן וכנראה גם לא היו מעוניינים ביותר מכך כי כל מה שהם רצו זה שליטה בנמל העדני שמהווה נקודה חשובה בין מצרים להודו.
אבא סיפר איך עדן הייתה סגורה בפני היהודים. תושבי תימן המוסלמים יכלו להיכנס אל עדן ככל שרצו הלון ושוב, אולם השלטונות הבריטים לא איפשרו כניסת יהודים אל עדן בעיקר משום שללא רשיונות עלייה לארץ ישראל הם הפכו לפליטים שחיו ברחובות עדן ללא רצון לחזור אל תימן ועם רצון אחד בלבד - להיות על האנייה הבאה לישראל.
רוב היהודים ישבו במקום ליד עדן "שייך עות'מאן". אמא מבקשת מאבא שידייק בתיאורי המקום שלו ואבא ממשיך לראות בי ילדה קטנה ואומר לאמא שלא משנה, העיקר שהילדה תבין שהכל היה בסביבות עדן :-)
גם כשהוקם מחנה חאשד נשאר האיסור להיכנס לעדן, אבל לאבא הייתה שם דודה שעבדה אצל משפחה עדנית שנתנה לו הרבה אוכל טעים וגם אפשרויות עבודה רבות יותר מאשר המחנה או שיך עות'מאן, לכן הוא התחפש לערבי ונסע בקביעות במיניבוס שמוביל משיך עות'מאן אל עדן. באחת הפעמים - נזכר אבא - עלה החייל הערבי (שהיה בשירות הבריטים) ובחן את היושבים לגלות אם יש מסתנן יהודי. הוא ראה אחד מיושבי המיניבוס והתווכח איתו ארוכות עד שאותו נוסע הצליח להוכיח את ערביותו בתפילות לאללה ובציטוטים מהקוראן, אבא נראה כל כך ערבי שאפילו לא היה חשוד. רק כשעברו את נקודת הבדיקה גילה אבא ליושבי המיניבוס שהוא יהודי וכולם צחקו ושבחו את תושייתו.
מבחינת העבודה נראה לי שיש לי את כל המידע שאני צריכה מאבא, אבל מבחינת הנשמה, אני כל הזמן רוצה שהוא יספר עוד ועוד.
כיום חזרתי לפעילות רגילה, מצב הרוח מרומם (בחלקו בגלל שילוב די קטלני של משככי כאבים שרשם הרופא במיון, אבל אינני עוסקת בקטנות :-) ) והכי חשוב - חזרתי לכתוב את העבודה.
באחד הערבים היינו אצל הורי והבאתי איתי כמה ספרים שמספרים על מחנה חאשד ויש בהם תמונות מהמחנה. היה מרגש לראות את אבא נוקב בשמות המצולמים וגם מספר לי מה כל אחד מהם עשה בארץ ובאיזו עיר הוא גר. "הנה עובדיה טוביה" הוא מספר, "וזה חיים צדוק" וככה הוא עובר מפנים לפנים ומה שבשבילי היא תמונה שקצת מעבירה לי את רוח הימים של המחנה וקצת עוזרת לי להבין את התנאים, הנופים ואת מזג האוויר, הופך בשבילו לאנשים חיים, כל אחד והסיפור שלו. "הוא היה יפה מאוד" אומר אבא על אחד המצולמים, תמונה אחרת מזכירה לו סיפור, או תכונת אופי. הצטערתי שלא ישבתי לכתוב כל מה שהוא אמר, ואולי אחרי כתיבת העבודה עוד אעשה את זה.
בעיקר התעכבנו על תמונה של העיר עדן, "הנה, מפה נכנסים לעדן, פה זה הנמל ומכאן הדרך אל המחנה", כמובן שיש הרים שעליהם אבא טיפס, איזור של מערות שבו הסתתר ודרכים בהן התחמק. הגבר-ילד שהוא היום לא פעם מבקש ממני לתת לבנים שלי יותר מרחב פעולה פיזי "אני ברחתי ליערות ולהרים ולבנים שלך אין לאן לברוח".
גם אני כשהייתי ילדה אהבתי להסתתר במערות, רמתיים (היום הוד השרון) של ילדותי הייתה אתר בנייה גדול, לא היו בנייני קומות ובכל פעם שהחלו בבניית בניין, אחים שלי ואני חצבנו מערות בתוך ערימות החולות, ריפדנו בקרטונים וחגגנו בפיקניקים עם אוכל שהבאנו מהבית. ליד קולנוע עמל יש כמה עצים סמוכים אחד לשני, כל אחד מאיתנו הקים בית על עץ וביקרנו אחד את השני בקפיצה מ"בית" ל"בית". הברכיים שלי מלאות צלקות מהנפילות הרבות שנפלתי בזמן הביקורים.
ההסברים של אבא עזרו לי להבין כמה עדן היא סוג של מקום מבודד וסגור שקשה להגיע אליו וקשה לצאת ממנו - אלא דרך הים. בין תימן לעדן היו שטחי חסות בשליטת סולטנים ואמירים שלאיש לא הייתה שליטה עליהם - לא לאימאם (מלך תימן) שישב בצנעא במרכז תימן ולא לבריטים שבקושי ביססו את שליטתם בעדן וכנראה גם לא היו מעוניינים ביותר מכך כי כל מה שהם רצו זה שליטה בנמל העדני שמהווה נקודה חשובה בין מצרים להודו.
אבא סיפר איך עדן הייתה סגורה בפני היהודים. תושבי תימן המוסלמים יכלו להיכנס אל עדן ככל שרצו הלון ושוב, אולם השלטונות הבריטים לא איפשרו כניסת יהודים אל עדן בעיקר משום שללא רשיונות עלייה לארץ ישראל הם הפכו לפליטים שחיו ברחובות עדן ללא רצון לחזור אל תימן ועם רצון אחד בלבד - להיות על האנייה הבאה לישראל.
רוב היהודים ישבו במקום ליד עדן "שייך עות'מאן". אמא מבקשת מאבא שידייק בתיאורי המקום שלו ואבא ממשיך לראות בי ילדה קטנה ואומר לאמא שלא משנה, העיקר שהילדה תבין שהכל היה בסביבות עדן :-)
גם כשהוקם מחנה חאשד נשאר האיסור להיכנס לעדן, אבל לאבא הייתה שם דודה שעבדה אצל משפחה עדנית שנתנה לו הרבה אוכל טעים וגם אפשרויות עבודה רבות יותר מאשר המחנה או שיך עות'מאן, לכן הוא התחפש לערבי ונסע בקביעות במיניבוס שמוביל משיך עות'מאן אל עדן. באחת הפעמים - נזכר אבא - עלה החייל הערבי (שהיה בשירות הבריטים) ובחן את היושבים לגלות אם יש מסתנן יהודי. הוא ראה אחד מיושבי המיניבוס והתווכח איתו ארוכות עד שאותו נוסע הצליח להוכיח את ערביותו בתפילות לאללה ובציטוטים מהקוראן, אבא נראה כל כך ערבי שאפילו לא היה חשוד. רק כשעברו את נקודת הבדיקה גילה אבא ליושבי המיניבוס שהוא יהודי וכולם צחקו ושבחו את תושייתו.
מבחינת העבודה נראה לי שיש לי את כל המידע שאני צריכה מאבא, אבל מבחינת הנשמה, אני כל הזמן רוצה שהוא יספר עוד ועוד.
