עבודה סמנריונית על חייו של אבי כפליט במחנה הפליטים "גאולה" באיזור עדן.

רישומים וחוויות מתהליך כתיבת עבודה סמנריונית על חייו של אבי כפליט במחנה הפליטים "גאולה" באיזור עדן וחלקים מהעבודה עצמה.

למה דווקא מחנה חאשד?
שני הורי עלו לישראל מתימן. אמי עלתה בשנת 1945 בהעפלה בלתי ליגאלית מעדן לישראל, אבי ומשפחתו הגיעו אל עדן שבועות בודדים לאחר משפחת אמי אך במהלך שבועות אלו התרחשה דרמה עולמית: מלחמת העולם השנייה הסתיימה ויהודי תימן שהיו בעדן מצאו עצמם חסרי יכולת לעלות לארץ ישראל, עד 1949, שנה לאחר קום המדינה.
השנים בעדן זכורות היטב לאבי וכילדים הוא נהג לספר לנו סיפורים רבים על ה"מחנה". הסיפורים היו בעלי נופך אקזוטי ונשמעו לאוזן הצברית לעיתים קרובות כמו סיפורי אגדות: חיים במדבר במחנה מגודר שיש לשמור את גדרותיו יום ולילה, מנהלים שצריך לבקש רשותם לפני כמעט כל פעולה, צורך להתמודד עם קשיי מזג האוויר והרעב, התחפשות לערבי כדי להיכנס לעיר עדן והסיפור הנורא על פרעות עדן שהיו קיימות רק בסיפורים של אבא ולא למדנו עליהן בבית הספר.

הנושא האקזוטי ריתק אותי והחלטתי לעסוק בו בעבודתי.

יום שישי, 12 באוקטובר 2012

כך מקימים מחנה.... הרקע והשלבים להקמת מחנה חאשד.

סוף מלחמת העולם השנייה, שמחה מהולה בגזירה קשה.

בשנת 1945 התבשר העולם על ניצחון בנות הברית ותבוסת הנאצים. השמחה אחזה בכל מקום בו הייתה נגיעה לבנות הברית ובכלל זה בעדן אשר ממוקמת בדרום תימן והייתה נתונה תחת שלטון בריטי.
חיים צדוק, שליח הסוכנות בעדן, מתאר את חגיגות סיום המלחמה לצד המשמעות עבור העלייה מתימן לארץ ישראל:
"באותה שעה גדולה בה חגגנו את הניצחון, לא עלה כלל על דעתנו כי סיומה של המלחמה יביא גם להפסקת העלייה מתימן והפקרת אלפי פליטים שהתרכזו בעדן סביבותיה לחרפת רעב, למחלות וסכנת גירוש חזרה לתימן"

כאמור שמחת הניצחון טמנה בחובה אסון ליהודי תימן: המצב הפוליטי הבינלאומי השתנה, חלון ההזדמנויות שנפתח בפני יהדות תימן בשנות המלחמה נסגר ושערי ארץ ישראל נסגרו בפני הפליטים התימנים:
מצב הפליטים תימנים בעדן, ובוודאי מצבה של קהילת עדן נחשב כזה שאינו מצריך בהילות הצלה כפי שנחשב מצבם של שרידי השואה באירופה, ואכן העולם היהודי תמך ביהדות אירופה. הג'וינט הפסיק את ארגון העליה ומכסת הרישיונות המצומצמת ממילא הוקצתה לקפריסין ושרידי המחנות מאירופה.

למרות סגירת שערי ארץ ישראל בפניהם, זרם הפליטים הנוהרים מתימן אל עדן בתקווה לעלות לארץ ישראל המשיך לגאות:
"וקץ לא נראה לגלי הפליטים שהמשיכו לזרום מתימן לכיוון עדן."

אלפי הפליטים שהגיעו אל עדן וסביבותיה היו במצב קשה מאוד - הם שרדו תלאות בדרכם האיומה בשטח החסות אשר בין תימן לעדן, התעללות הנסיכים ששלטו בשטח לצד פגעי מזג אוויר, מחסור במים עד כדי יובש בצמא ומי מעיינות מזוהמים שהדביקו אותם במלריה ומגיפות. רובם לא עמדו בפני מגפות אלו ומתו.
הפליטים אשר שרדו את תלאות הדרך, אלפי משפחות, חיו ברחובות בתנאים לא אנושיים וסבלו מתת-תזונה ומחלות חולירע ודיזנטריה.  חיים שלמים התקיימו ברחובות הרובע היהודי בעדן וסביב חצרות בתי הכנסת בשייך עות'מאן: שינה, בישול, אכילה, לידה ומוות.

אבא מספר שהתנאים היו כל כך קשים עד כי הפליטים זיהמו את רחובות העיר, עשו בם את צואתם והריח היה בלתי נסבל. כמות המתים גדולה והפליטים נאלצו לפנות את הגופות ב"שרשרת" של אנשים:

"היינו מביאים גופה עד לפה ומניחים, אחרים היו לוקחים אותה הלאה למקום הקבורה ואנחנו היינו הולכים להביא גופה נוספת"

חיים חסר, סבא שלי, היה בין המתים הרבים ממלריה. אבא, סבתא ואחות של אבא נותרו ללא מפרנס.


מאבק פוליטי למציאת פיתרון לאלפי הפליטים

תנאים בלתי אפשריים אלו גרמו לקול זעקה: אלפי הפליטים ואיתם חיים צדוק, שליח הסוכנות בעדן, פנו בבקשה למשלחת רפואית שתבוא מישראל אל עדן. פעילים ומורים פנו בבקשה להקים מחנה אשר יאפשר חיים תקינים ונטולי מחלות לפליטים, ואנשי "התאחדות התימנים" בישראל התריעו שעלול להתרחש אסון בקרב יהודי תימן
" מחנה כזה היה עניין של חיים ומוות." .

הג'וינט הסיר חסותו על הפליטים התימנים בעדן והעביר אותם לאחריות ממשלת עדן הבריטית, זאת מכיוון שמחד גיסא הועד האמריקאי סירב לראות ביהדות תימן "יהדות מצוקה" ומאידך גיסא היה חשש לעודד את הפליטים שקיים סיכוי לעלייה קרובה מכיוון שלא היו רישיונות עלייה.

הקונגרס הציוני ה-22 נערך ב 1946 בבאזל והיה הראשון שהתקיים לאחר מלחמת העולם השנייה. ישראל ישעיהו נאם בקונגרס זה וזעק את מצוקת הפליטים שנשכחו ברחובות עדן.  

ישעיהו ציין את התנאים הקשים בתימן; הרעב, המחלות וגזירת איסלום יתומים, סיפר על תלאות המסע בתוך שטח החסות בין תימן לעדן, על תשוקת העלייה הגדולה שקיימת אצל יהודי תימן וקרא להם מעפילים:
"... מאחוריהם - רעב, השפלה ורדיפות. לפניהם - שערים נעולים, והם מעפילים!"

עוד עסק ישעיהו בעלות הנמוכה של אחזקת הפליטים:
"... והרי בעד לירה אחת לחודש אפשר להציל נפש אחת מישראל."

לאחר מכן התייחס ישעיהו אל אלפי יהודי תימן אשר עלו לארץ ישראל בשנתיים האחרונות של המלחמה, עלות השיכון שלהם הייתה זולה והם שמשו אזרחים נאמנים:
 "אזרחים טובים ומסורים של ארץ ישראל המתחדשת."

לבסוף קרא ישעיהו לתנועה הציונית לראות בפליטי תימן כנמצאים בסכנה וזקוקים לסיוע והצלה כמו שארית הפליטה באירופה:
"אנו מבקשים להשוותם לפליטים-מעפילים אחרים בענייני העזרה, ההדרכה והטיפול".


מקימים מחנה!

הלחצים הרבים הביאו להקמת משלחת רפואית שהגיעה אל עדן בראשית ינואר 1946. במשלחת היו שני חברים; האחות רחל משאט  וד"ר נפתלי בן ברוך (או כפי שאבא קורא לו: "ד"ר ביגל"). למשלחת ניתנה סמכות רפואית וסמכות מטעם הג'וינט לנהל את הסיוע לפליטים.

ד"ר ביגל עם הגיעו החליט כי יחד עם טיפול במצבם הבריאותי של הפליטים יש לדאוג ליכולתם לקיים אורח חיים תקין. מתוך החלטה זו פעילותו הראשונה הייתה בעניין מזון; הוא הקצה חלק מתקציב התרופות לטובת רכישת קמח והחל בחלוקת אוכל לפליטים. כמו כן החל בפעולות הכנה לקראת הקמת מחנה: הוא למד על מחנה מצעביין (מחנה קודם שנסגר), ערך מפקד בקרב הפליטים התימנים ששהו ברחובות עדן, שייך עות'מאן ויצר קשרי שיתוף עם המרפאות בעדן ובשייך עות'מאן לטיפול בפליטים ופתח במשא ומתן מול שלטונות עדן הבריטים במטרה לקבל מחסה עבור הפליטים.

שלטונות עדן נענו לבקשתו והקצו לו מקום להקמת מחנה. מדובר במחנה צבאי ישן שנמצא באזור חאשד והיו לו שני יתרונות בולטים: היתרון הראשון היה מיקום המחנה, סמוך לשייך עות'מאן ובקרבת עדן, כמו כן הייתה אפילו קרבה אשר הקלה על החום, האובך והרוחות. היתרון השני היה שמכיוון שמדובר במחנה קיים (המחנה היה בעבר מחנה צבאי) היו כבר מספר תשתיות מוכנות כגון צינורות למי שתייה וביתנים.

הבריטים נענו לבקשה למציאת פיתרון עבור הפליטים התימנים בעדן דווקא בתקופה זו משום שני טעמים עיקריים: הטעם הראשון היה נחישותו של ד"ר ביגל והנימה התקיפה והעניינית (דרישה ולא בקשה)  בה פנה אל השלטונות הבריטים. הטעם השני היה כישלון השלטונות בגירוש הפליטים היהודים חזרה לתימן, כעבור מספר שבועות הפליטים חזרו לעדן ושייך עות'מאן ובכך הפכו את פעולת הגירוש לחסרת תועלת.

עם תום פעולות ההכנה והרקע ד"ר ביגל החל בפעילות מעשית לקראת הקמת המחנה: הוא ריכז עשרות צעירים, אשר לימים הפכו להיות שומרי המחנה, נסע איתם אל מקום המחנה וביחד איתם הקים את הסוכות והמחצלות שהיו מקום משכן הפליטים במחנה.

וכך מספר אבא:
"ערב אחד בא ד"ר ביגל מטעם הסוכנות לחצר בית הכנסת וקרא לכל הבחורים, אני הייתי עוד ילד, אבל הצטרפתי בין הבחורים. הוא הביא איתו כמה משאיות עם מחצלות ומקלות. עלינו למשאיות ונסענו, איפה נסענו? למדבר למקום שקוראים לו חאשד. היה ירח מלא. בכל 300 מטר תקענו יתד ומתחנו חבלים, הכל לפי ההנחיה של ד"ר ביגל. אח"כ בין יתד ליתד תקענו מקלות כל שלושה מטרים. ככה בשני הצדדים שורה שלמה של שלוש מאות מטרים ואחר כך שמנו עצים וביניהם קשרנו וסידרנו מחצלות. עבדנו עד הבוקר."

הביתנים הקבועים שהיו קיימים במחנה הוסבו למוסדות ציבוריים: מחסנים, מרפאות, מועדונים ומקום משכן לשליחים, הותקנו ברזי שתייה נוספים לאלו שכבר היו קיימים ונבנו מקלחות ומקוואות טהרה שהוקמו על פי הוראות רבני עדן.

אבא מקפיד לציין כי המקוואות היו לנשים בנפרד ולגברים בנפרד עם מחצלות שמפרידות ביניהן. כמו כן הוקם אזור בישול ובו שורות של טאבון.

מחנה חאשד, או כפי שכינו אותו ד"ר ביגל: "מחנה גאולה" הוקם.