הראיון עם אבא נמשך על פני מספר פגישות וטרם הסתיים. התלבטתי אם לצלם או להקליט אותו, אבל מכיוון שממילא אצטרך להקליד את הראיון (אני צריכה לצרף לעבודה תמליל של הראיון) ומכיוון שלא פשוט להבין את אבא וצריך את התיווך של אמא מדי פעם, החלטתי שעדיף לכתוב בכתב יד את כל מה שאבא אומר, כדי לחסוך לי שלב פיענוח. הכי יעיל היה לקחת מחשב נייד ולהקליד, אבל אני כותבת מהר משאני מקלידה.
ההתחלה קצת חרקה, שנינו היפר-אקטיביים, סדר וארגון רחוקים גם ממני וגם מאבא, המנחה שלי הציע שאכתוב רשימת שאלות ולפיהן אערוך את הראיון עם אבא, יה רייט! החלטתי לתת לו לדבר ואח"כ מהראיון הגמור אכתוב שאלות מתאימות למה שהוא סיפר.
וגם כאמור צריך את התיווך של אמא כי הוא משלב מילים בערבית בראיון ואני לא ממש שולטת בשפה, אני מכירה מילה פה ומילה שם אבל משפטים שלמים קשה לי להבין, אמא כועסת עליו: "דבר בעברית, מה קרה לך? למה אתה מדבר בערבית?" ואז הבנתי שכשאבא חוזר לספר על החיים בתימן, כנראה שמאוד קל לו לתאר אותם בשפה שבה הוא חי אותם, וזה בערבית.
כבר בהתחלה נהיה דוק כזה של, איך להגיד? לא עצב, אבל סוג של... וזה כשאבא סיפר איך עזבו את הכפר שלהם והביטו עליו מהגבעה בידיעה שזו הפעם האחרונה שהם רואים את הכפר. זה המשפט שבחרתי לשים בראש הבלוג.
אני יודעת שאבא מאוד אהב את הכפר בו גדל בתימן, זה היה כפר עם מעיינות גדולים, מפלים ענקיים, הרים מכוסים ירוק והמון חופש בשביל אבא שאביו נדד במשך חודשים רבים, לכן לא היה מי שיאכוף את נוכחותו אצל המורי (מלמד התורה של הילדים).
יש לאבא סיפורים מקסימים מהמקום הזה, למשל איך בכל פעם שהוא כעס, הוא ברח אל ההרים, עלה למעלה למעלה (תימן ארץ הררית מאוד וזו הסיבה שהיא כמעט בלתי ניתנת לכיבוש) ושהה שם ימים ארוכים. ואיך התקיימת? אני שואלת את אבא, מה אכלת? מה שתית? התשובה מפתיעה וחביבה בפשטותה: אבא עקב אחרי הקופים, הוא אכל רק את הפירות שהם אכלו ושתה רק מהמעיינות שהם שתו.
מוגלי הקטן :-)
אחת האנקדוטות של סיפורי הבריחה אל ההרים היא שבאחת הפעמים הוא באמת הלך לאיבוד ולא מצא את הדרך בחזרה למטה, רק אחרי הקורס באונ' הבנתי את המשמעות של הסיפור הזה: תימן כאמור הררית מאוד ובכל ההרים יש שבילים שמקיפים את ההרים וקשה מאוד לטפס בהם או לדעת את הכיוונים שלהם, יש סיפורים על חיילי הצבא העות'מאני שזחלו בהרים מחשש הגובה והפיתולים בעוד שהמקומיים (גם הערבים וגם היהודים) חיו חיים שלמים בשבילים אלו.
בכל אופן גם באותה פעם בה אבא איבד את דרכו, הפיתרון היה מפתיע וחביב בפשטותו: הוא עקב אחרי היעלים וירד אחריהן בשבילים בהם הן בחרו לרדת.
אגב, בעברית שבילי ההרים נקראים: "מירעולים", נכון מילה יפה?
מכיוון שאבא היה חופשי, הוא בילה זמן רב עם הנשים של הכפר, הוא עזר להן לקושש עצים, למד מהן ללוש בצק ולאפות בטבון ובילה איתן במשך היום כולו, או בעצם, כמעט כולו - הרחצה בתימן הייתה במעיינות ובהפרדה מוחלטת של נשים וגברים.
לא פעם הסיפורים על תימן נשמעים כמו אגדות: שדות יפות שמנסות לפתות בני אנוש, נשרים ענקיים שאוכלים תינוקות בני יומם, בני משפחה שנפטרו מופיעים בחלומות ונותנים הנחיות מה לעשות, או איפה הם קברו את הכסף ולא הספיקו לספר, רבנים שבכוח המילה שינו גורלות, עושי קסמים ערבים שעברו מכפר לכפר, ניבאו את העתיד, ריפאו מחלות בכל מיני תרופות אקזוטיות וסיפורי אימה מצמררים על נחשים שגדלו בבטנן של ילדות תמימות ואיך חילצו אותם משם. אה כן, כמובן גם גירוש שדים! לשאלה המתבקשת למה לא רואים את כל אותם שדים, קוסמים וליליות בישראל, התשובה היא שכאן היא ארץ הקודש, יש שכינה והשדים יראים להיכנס.
אחד הסיפורים שאבא אוהב לספר לבעלי הוא איך אמא של בעלי הייתה תינוקת בת שלושה ימים, קטנה "ככה" הוא אומר ומראה את כף ידו. אמא שלה רצתה לטבול במעיין עם הנשים האחרות והיה חשש גדול: מה אם הנשר ייקח את התינוקת? אבא שלי התנדב (או נודב, אין לדעת) לשמור על התינוקת. לפי החישובים שלי ושל אמא "מוגלי הקטן" היה בערך בן 14, והוא אוהב לספר איך הסתתר היטב מתחת לשיח ושמר מכל משמר על התינוקת הקטנה עד שאמה סיימה לטבול במעיין.
טוב, אני יכולה להמשיך ולספר ככה על אבא שלי כל הלילה, סיפורים אלו לצערי לא ייכנסו לעבודה שעוסקת רק בשנים של השהות במחנה הפליטים, אז אולי טוב שיש את הבלוג הזה.
