אחייניתי היקרה נישאה.
לפני החתונה חגגנו את טקס החנה (HINA) המסורתי. המילה חנה היא ראשי תיבות של מצוות האישה והן:
חלה (הפרשת חלה)
נידה
הדלקת נרות.
אי שם באפריל 1986 היה טקס החנה שלי, וניסיתי מעט להשוות בין הטקסים:
לבוש:
לבוש הכלה היום הוא בגווני לבן, לעומת הצבעוניות בלבוש שהיה אצלי,
אני הייתי עם שמלה אחת לאורך כל הערב ואחרי ארוב החגיגה, רגע לפני חלק הברכות המסורתי החליפו לי את הכובע הגדול בכובע קטן שנקרא: "גרגוש", אחייניתי החליפה שתי שמלות ושלושה כובעים במהלך הערב.
אחייניתי נכנסה לאולם עם סוג של הינומה שקופה שכסתה את פניה, לא זכור לי שראיתי דבר כזה בחינה לפני כן, זה ממש נראה לי מנהג חדש (ויפה...).
כובע ותכשיטים:
התכשיטים קלים ומודבקים כולם על משטח שמונח על החזה והכובע המיוחד הגבוהה קליל קליל ומכיל פרחים מלאכותיים. אצלי אמי הזמינה במיוחד - בהנחיית ה"מלבישה" בחנות פרחים באדום ולבן לעיטור הכובע וכל מה שאני זוכרת הוא שהכובע הזה היה לי כבד וכל הזמן בכיתי וביקשתי שיורידו לי אותו בזמן שאמא שלי בקשה: עוד קצת, עוד קצת.... והשרשראות והולבשו אחת אחת והיו כבדות בפני עצמן.
מי בחוגגות:
ממה שידוע לי (מהסיפורים של אמי) בתימן חגגו את הטקס רק נשים, אני חגגתי אותו עם חתני ובין האורחים נכחו גם נשים וגם גברים, אחייניתי חגגה את הטקס בנוכחות נשים בלבד והחתן הגיע רק לחלק הברכות של הערב.
אוכל:
את האוכל בטקס שלי הכינו אמא שלי וחמותי במשך כמה ימים מראש ואילו אחותי, אם הכלה, הזמינה קייטרינג, כפי שנהוג כיום בטקסי חינה רבים לעשות.
מעבר להבדלים החיצוניים השוליים, נראה כי המהות נשארה אותה מהות: טקס פרידה של הכלה מהסביבה שקורבה לה והזכרת המצוות שלה כאישה. לחשוב על כך שטקס זה שרד מאות שנים מאוד מרגש. השירים, הברכות והריקודים.
"זאפה" (ZAFFA) היא לא מועדון לילה אלא טקס כניסת הכלה לאולם של הכלה בליווי חגיגי תוך כדי ריקודים ושירים כאשר בידיים אוחזים בפרחים וב"בכור" (BCUR) שזה בשמים ונרות למזל טוב.
הזמרת של הטקס שרה את שירי החינה שבהם הכלה פונה אל הוריה, ומוסרת להם שני מסרים מנוגדים ומרגשים: מהצד האחד הכלה אומרת להוריה שלא ידאגו לה בדרכה החדשה, אך מהצד האחר היא מספרת כמה תתגעגע אליהם. לעיתים יש זמרות שמפרשות את המילים שמושרות בתימנית ואז בשילוב הריגוש של הליווי, לא פעם מנצנצת דמעה בקצה העין.
לאחר האוכל, השירים והריקודים מתחיל חלק הברכות שבו הכלה והחתן יושבים בבמה מיוחדת, אחת או שתיים ההנשים (בד"כ הסבתות או האמהות) נקראות ללוש את עיסת החינה ואחר כך נקראים קרובי המשפחה אשר מברכים את הכלה והחתן ומורחים להם את עיסת חינה על היד - אות למזל טוב.
ייתכן שישנם הבדלים גם במהות, הרי מעולם לא באמת ביצעתי השוואה איך בדיוק היה בתימן ואחר כך איך היה בישראל של שנות ה 50-6- ישראל של שנות ה 70-80 ישראל של שנות ה 90 וישראל של היום.
אחייניתי צריכה בימים אלו לכתוב בעצמה עבודה סמינריונית בקורס יהודי תימן וחשבתי להציע לה לחקור את השינויים שחלו בטקס החינה מתימן (כמה רחוק שאמא שלי ועוד נשים מבוגרות שהיא תראיין תזכורנה) ועד היום. נראה לי שהנושא גם יהיה מעניין וגם יהיה מרתק לשמוע מה יש לאמא שלי לספר על הטקס ועל המשמעויות וההכנות מסביב.
אני כבר מוצאת עצמי מקווה בכל ליבי שאחייניתי תסכים לעבודה בנןשא זה ואחר כך - אולי - תתרצה ותתן לי כמה רשומות לכתוב כאן :-)
בתמונות: אחייניתי היפה ואני 2011 מול 1986.
לפני החתונה חגגנו את טקס החנה (HINA) המסורתי. המילה חנה היא ראשי תיבות של מצוות האישה והן:
חלה (הפרשת חלה)
נידה
הדלקת נרות.
אי שם באפריל 1986 היה טקס החנה שלי, וניסיתי מעט להשוות בין הטקסים:
לבוש:
לבוש הכלה היום הוא בגווני לבן, לעומת הצבעוניות בלבוש שהיה אצלי,
אני הייתי עם שמלה אחת לאורך כל הערב ואחרי ארוב החגיגה, רגע לפני חלק הברכות המסורתי החליפו לי את הכובע הגדול בכובע קטן שנקרא: "גרגוש", אחייניתי החליפה שתי שמלות ושלושה כובעים במהלך הערב.
אחייניתי נכנסה לאולם עם סוג של הינומה שקופה שכסתה את פניה, לא זכור לי שראיתי דבר כזה בחינה לפני כן, זה ממש נראה לי מנהג חדש (ויפה...).
כובע ותכשיטים:
התכשיטים קלים ומודבקים כולם על משטח שמונח על החזה והכובע המיוחד הגבוהה קליל קליל ומכיל פרחים מלאכותיים. אצלי אמי הזמינה במיוחד - בהנחיית ה"מלבישה" בחנות פרחים באדום ולבן לעיטור הכובע וכל מה שאני זוכרת הוא שהכובע הזה היה לי כבד וכל הזמן בכיתי וביקשתי שיורידו לי אותו בזמן שאמא שלי בקשה: עוד קצת, עוד קצת.... והשרשראות והולבשו אחת אחת והיו כבדות בפני עצמן.
מי בחוגגות:
ממה שידוע לי (מהסיפורים של אמי) בתימן חגגו את הטקס רק נשים, אני חגגתי אותו עם חתני ובין האורחים נכחו גם נשים וגם גברים, אחייניתי חגגה את הטקס בנוכחות נשים בלבד והחתן הגיע רק לחלק הברכות של הערב.
אוכל:
את האוכל בטקס שלי הכינו אמא שלי וחמותי במשך כמה ימים מראש ואילו אחותי, אם הכלה, הזמינה קייטרינג, כפי שנהוג כיום בטקסי חינה רבים לעשות.
מעבר להבדלים החיצוניים השוליים, נראה כי המהות נשארה אותה מהות: טקס פרידה של הכלה מהסביבה שקורבה לה והזכרת המצוות שלה כאישה. לחשוב על כך שטקס זה שרד מאות שנים מאוד מרגש. השירים, הברכות והריקודים.
"זאפה" (ZAFFA) היא לא מועדון לילה אלא טקס כניסת הכלה לאולם של הכלה בליווי חגיגי תוך כדי ריקודים ושירים כאשר בידיים אוחזים בפרחים וב"בכור" (BCUR) שזה בשמים ונרות למזל טוב.
הזמרת של הטקס שרה את שירי החינה שבהם הכלה פונה אל הוריה, ומוסרת להם שני מסרים מנוגדים ומרגשים: מהצד האחד הכלה אומרת להוריה שלא ידאגו לה בדרכה החדשה, אך מהצד האחר היא מספרת כמה תתגעגע אליהם. לעיתים יש זמרות שמפרשות את המילים שמושרות בתימנית ואז בשילוב הריגוש של הליווי, לא פעם מנצנצת דמעה בקצה העין.
לאחר האוכל, השירים והריקודים מתחיל חלק הברכות שבו הכלה והחתן יושבים בבמה מיוחדת, אחת או שתיים ההנשים (בד"כ הסבתות או האמהות) נקראות ללוש את עיסת החינה ואחר כך נקראים קרובי המשפחה אשר מברכים את הכלה והחתן ומורחים להם את עיסת חינה על היד - אות למזל טוב.
ייתכן שישנם הבדלים גם במהות, הרי מעולם לא באמת ביצעתי השוואה איך בדיוק היה בתימן ואחר כך איך היה בישראל של שנות ה 50-6- ישראל של שנות ה 70-80 ישראל של שנות ה 90 וישראל של היום.
אחייניתי צריכה בימים אלו לכתוב בעצמה עבודה סמינריונית בקורס יהודי תימן וחשבתי להציע לה לחקור את השינויים שחלו בטקס החינה מתימן (כמה רחוק שאמא שלי ועוד נשים מבוגרות שהיא תראיין תזכורנה) ועד היום. נראה לי שהנושא גם יהיה מעניין וגם יהיה מרתק לשמוע מה יש לאמא שלי לספר על הטקס ועל המשמעויות וההכנות מסביב.
אני כבר מוצאת עצמי מקווה בכל ליבי שאחייניתי תסכים לעבודה בנןשא זה ואחר כך - אולי - תתרצה ותתן לי כמה רשומות לכתוב כאן :-)
בתמונות: אחייניתי היפה ואני 2011 מול 1986.
 |
| "זאפה" הוא לא שם של מועדון. טקס חגיגי להכנסת הכלה לאולם |
 |
| אחייניתי היפה :-) |
 |
| לפחות שתי שמלות... |
 |
| מורחים את עיסת החינה על ידי הכלה והחתן - אות למזל טוב |
 |
| "גרגוש" - שמו של הכובע הקטן |
